Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Omer Tzuk מבקר: Ido Dekkers
החלטתי כשהתבקשתי לעשות זאת
שמה שאני באמת רוצה לדבר עליו
זה על חברי ריצ'רד פיינמן.
אני הייתי מהמעטים ברי המזל
שבאמת זכו להכיר אותו
ונהנו מנוכחותו.
ואני הולך לספר לכם על הריצ'רד פיינמן שאני הכרתי.
אני בטוח שיש כאן אנשים אחרים
שיכולים לספר לכם על ריצ'רד פיינמן כפי שהם הכירו,
וזה ככל הניראה יהיה ריצ'רד פיינמן שונה.
ריצ'רד פיינמן היה אדם מאוד מורכב.
הוא היה אדם של הרבה, הרבה חלקים.
הוא היה, כמובן, לפני הכל
מדען מאוד, מאוד, מאוד דגול.
הוא היה שחקן. ראיתם אותו משחק.
גם לי היה המזל הרב להיות בהרצאות אלו,
למעלה במרפסת.
הן היו פנטסטיות.
הוא היה פילוסוף;
הוא היה מתופף;
הוא היה מורה למופת.
לריצ'רד פיינמן היה גם כישרון תיאטרלי,
כישרון תיאטרלי עצום.
הוא היה נמהר, חסר כבוד --
הוא היה מלא במאצ'ו,
סוג של מאצ'ו תחרותי.
הוא אהב קרב אינטלקטואלי.
היה לו אגו גרגרני.
אבל לאדם הזה היה איכשהו
הרבה מקום בתחתית.
ומה שאני מתכוון בכך
זה הרבה מקום, במקרה שלי --
אני לא יכול לדבר בשם אף אחד אחר --
אבל במקרה שלי,
הרבה מקום לאגו גדול נוסף.
ובכן, לא גדול כמו שלו,
אבל די גדול.
אני תמיד הרגשתי טוב עם "דיק" פיינמן.
זה היה תמיד מהנה להיות איתו.
הוא תמיד גרם לי להרגיש פיקח.
איך מישהו שכזה יכול לגרום לך להרגיש פיקח?
איכשהו הוא עשה זאת.
הוא גרם לי להרגיש פיקח. הוא גרם לי להרגיש שהוא היה פיקח.
הוא גרם לי להרגיש ששנינו היינו פיקחים,
וששנינו היינו יכולים לפתור כל בעיה שהיא.
ולמעשה, עסקנו מדי פעם בפיזיקה ביחד.
אף פעם לא פרסמנו מחקר ביחד,
אך אכן הייתה לנו הרבה הנאה.
הוא אהב לנצח.
במשחקים המאצ'ואיסטיים הקטנים ששיחקנו מדי פעם --
והוא לא שיחק בהם רק איתי, הוא שיחק אותם עם מגוון סוגים של אנשים --
הוא כמעט תמיד ניצח.
אבל כאשר הוא לא ניצח, כאשר הוא הפסיד,
הוא צחק וניראה שזכה להנאה באותה מידה
כאילו שהוא זכה.
אני זוכר שהוא סיפר לי פעם סיפור
על שעשוע שהסטודנטים
הם לקחו אותו -- אני חושב שזה היה לכבוד יום הולדתו --
הם לקחו אותו לארוחת צהריים.
הם לקחו אותו לארוחת צהריים
לסנדוויץ' בר בפסדינה.
ייתכן שהמקום עדיין קיים; אני לא יודע.
סנדוויצ'ים על שמות סלבריטאים היה הקטע שלהם.
היית יכול לקבל סנדוויץ' מרלין מונרו.
היית יכול לקבל סנדוויץ' המפרי בוגרט.
הסטודנטים הלכו לשם מראש,
והם התארגנו כך שכולם יזמינו סנדוויצ'י פיינמן.
אחד אחר השני, הם ניכנסו והזמינו סנדוויצ'י פיינמן.
פיינמן אהב את הסיפור הזה.
הוא סיפר לי את הסיפור הזה, הוא היה מאוד שמח וצוחק.
כאשר הוא סיים את הסיפור, אמרתי לו,
"דיק, אני תוהה מה היה יכול להיות השוני
בין סנדוויץ' פיינמן ולסנדוויץ' סוסקינד."
ובלי לפספס פעימת לב אחת,
הוא אמר, "ובכן, הם שניהם יהיו בערך אותו הדבר.
השוני היחיד הוא שבסנדוויץ' סוסקינד יהיה הרבה יותר נקניק שינקן,"
שינקן (Ham), במשמעות של שחקן גרוע.
(צחוק)
ובכן, קרה הדבר שהייתי מאוד זריז בעצמי באותו יום,
ואני אמרתי, "כן, אבל הרבה פחות בולוני (בסלנג - שטויות)."
(צחוק)
האמת במקרה הזה
הוא שבסדנוויץ' פיינמן
היה אכן המון שינקן,
אבל היה נטול בולוני.
מה שפיינמן שנא יותר מכל
היה יומרה אינטלקטואלית --
העמדת פנים,
תחכום מזויף, ז'רגון.
אני זוכר שמתישהו בשנות השמונים,
באמצע שנות השמונים,
דיק ואני וסידני קולמן,
ניפגשנו מספר פעמים
למעלה בסן פרנסיסקו בבית של איזשהו אדם מאוד עשיר --
למעלה בסן פרנסיסקו לארוחת ערב.
ובפעם האחרונה שהאדם הזה הזמין אותנו,
הוא גם הזמין שני פילוסופים.
הבחורים האלו היו פילוסופים של המחשבה.
ההתמחות שלהם הייתה פילוסופיה של התודעה.
והם היו מלאים בכל מני סוגים של ז'רגון.
אני מנסה להזכר במילים --
"מוניזם," "דואליזם," קטגוריות לכל כיוון.
אני לא ידעתי מה המשמעות של הדברים הללו, וגם דיק לא --
גם סידני לא.
ועל מה דיברנו?
ובכן, על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על תבונה?
דבר אחד, הדבר האחד הזה שברור שידברו עליו --
האם מכונה יכולה להיות בעלת תבונה?
האם ניתן לבנות מכונה
שחושבת כמו בן אדם,
שהיא מודעת?
ישבנו יחד ושוחחנו על כך -- אנחנו כמובן לא פתרנו שאלה זו.
אבל הבעיה עם הפילוסופים
הוא שהם התפלספו
בזמן שהם היו צריכים "להתמדען".
הרי זו שאלה מדעית אחרי הכל.
וזה היה דבר מאוד, מאוד מסוכן לעשות
בסביבתו של דיק פיינמן.
פיינמן נתן להם -- קנה כפול, ממש בין העיניים.
זה היה ברוטלי, זה היה מצחיק -- הו, זה היה מצחיק.
אבל זה היה באמת ברוטלי.
הוא ממש פוצץ להם את הבלון.
אבל הדבר המדהים היה --
פיינמן היה צריך לעזוב מוקדם.
הוא לא הרגיש כל כך טוב, אז הוא עזב מעט מוקדם.
ואני וסידני נישארנו עם שני הפילוסופים.
והדבר המדהים היה שהבחורים הללו התעופפו.
הם היו כל כך שמחים.
הם פגשו אדם גדול;
הם הודרכו על ידי אדם גדול;
הם נהנו מאוד
כשפניהם נדחפו לתוך הבוץ;
וזה היה דבר מיוחד.
הבנתי שהיה משהו יוצא מגדר הרגיל בפיינמן,
אפילו כשהוא עשה מה שהוא עשה.
דיק, הוא היה חבר שלי. אני אכן קראתי לו "דיק".
דיק ואני הייתה ביננו מערכת יחסים.
אני חושב שבאמת הייתה מערכת יחסים מיוחדת ביננו.
חיבבנו אחד את השני; מצאו חן בעיננו אותם סוגי דברים.
גם אני חיבבתי את אותם משחקים אינטלקטואליים מאצ'ואיסטיים.
לפעמים ניצחתי אני, לרוב הוא ניצח,
אבל שנינו נהננו מהם.
ודיק נהיה משוכנע בשלב מסוים
שלו ולי היו קווי דימיון באישיות.
אני לא חושב שהוא צדק.
אני חושב שנקודת הדימיון היחידה ביננו
היא ששנינו אהבנו לדבר על עצמנו.
אבל הוא היה משוכנע בכך.
והוא היה אדם סקרן.
האדם היה סקרן בצורה מדהימה.
והוא רצה להבין מה זה היה ולמה היה
כזה חיבור משעשע ביננו.
ויום אחד התהלכנו. היינו בצרפת.
היינו בלה זוק.
היינו למעלה בהרים, 1976.
היינו למעלה בהרים, ופיינמן אמר לי,
הוא אמר, "לאונרדו."
הסיבה שהוא קרא לי לאונרדו
היא מפני שהיינו באירופה
והוא תרגל את הצרפתית שלו.
ואז הוא אמר, "לאונרדו,
היית קרוב יותר לאימך או לאביך
כאשר היית ילד?"
ואני אמרתי, "ובכן, הגיבור האמיתי שלי היה אבי.
הוא היה אדם עובד,
בעל השכלה ברמת כיתה ה'.
הוא היה מכונאי מעולה, והוא לימד אותי איך להשתמש בכלים.
הוא לימד אותי שלל דברים על חפצים מכניים.
הוא אפילו לימד אותי את התאורמה של פיתגורס.
הוא לא קרא לזה היתר,
הוא קרא לזה המרחק הקצר ביותר."
ועיניו של פיינמן פשוט נפתחו.
נדלקה לו נורה.
והוא אמר שהיו לו
בעקרו של דבר את אותם היחסים בדיוק
עם אביו.
ולמעשה, הוא היה משוכנע פעם אחת
שעל מנת להיות פיזיקאי טוב,
זה היה חשוב מאוד
שיהיו מערכות יחסים שכאלו עם האב שלך.
אני מתנצל על השיח הסקסיסטי כאן,
אבל כך זה באמת קרה.
הוא אמר שהוא ממש משוכנע שזה היה הכרחי --
החלק ההכרחי של לגדול להיות פיזיקאי צעיר.
בהיותו דיק, הוא, כמובן, רצה לבדוק זאת.
הוא רצה ללכת ולעשות ניסוי.
ובכן, כך הוא עשה.
הוא יצא ועשה ניסוי.
הוא שאל את כל חבריו שהוא ראה אותם כפיזיקאים טובים,
"האם זו הייתה אימך או אביך שהשפיעו עליך?"
ובשביל גבר -- הם היו כולם גברים --
לגבר, כל אחד מהם
אמר, "אמא שלי."
(צחוק)
כך הלכה התאוריה הזו לפח האשפה של ההיסטוריה.
אבל הוא היה מאוד נלהב כאשר הוא מצא לבסוף מישהו
שהייתה לו את אותה ההתנסות עם אבי
כמו שהייתה לו עם אביו.
ולזמן מה, הוא היה משוכנע
שזו הייתה הסיבה לכך שאנחנו מסתדרים כה טוב יחד.
אני לא יודע. אולי. מי יודע?
אבל תנו לי לספר לכם מעט
על פיינמן כפיזיקאי.
הסגנון של פיינמן --
לא, סגנון זו לא המילה הנכונה.
סגנון גורם לחשוב על עניבת הפרפר שהוא כביכול לבש
או על חליפה שהוא לבש.
יש כאן משהו עמוק הרבה יותר מזה,
אבל אני לא יכול לחשוב על מילה אחרת לזה.
הסגנון המדעי של פיינמן
היה תמיד לחפש את הפשוט,
והאלמנטרי ביותר מהפתרונות האפשריים לבעיה.
אם זה לא היה אפשרי, היה עליך למצא משהו מסובך יותר.
אבל אין ספק שחלק מזה
היה העונג הגדול וההנאה
בלהראות לאנשים שהוא היה מסוגל לחשוב ביותר פשטות ממה שהם יכלו.
אבל הוא גם האמין מאוד, האמין באמת,
שאם אתה לא יכול להסביר משהו בצורה פשוטה
אתה לא הבנת את זה.
בשנות החמישים, אנשים ניסו להבין
את טבעו של הליום במצב סופר נוזלי.
הייתה תאוריה.
זו הומצאה על ידי מתמטיקאי פיזיקאי רוסי,
וזו הייתה תאוריה מסובכת.
אני אספר לכם את התאוריה הזו במהרה.
זו הייתה תאוריה מסובכת בצורה נוראית
מלאה באינטגרלים קשים ונוסחאות
ומתמטיקה וכיוצא בזה.
וזה עבד במידה מסוימת, אבל לא עבד בצורה מעולה.
הדרך היחידה שזה עבד
הייתה כאשר האטומים של ההליום היו מרוחקים מאוד, מאוד אחד מהשני.
האטומים של ההליום היו צריכים להיות מרוחקים אחד מהשני.
ולרוע המזל, האטומים של הליום במצב נוזלי
הם ממש אחד על השני.
פיינמן החליט, כפיזיקאי חובבני לנושא ההליום,
שהוא ינסה לפתור את הבעיה הזו.
והיה לו רעיון, רעיון מאוד ברור.
הוא ינסה להבין
איך פונקציית הגל הקוונטית
של המספר העצום הזה של אטומים ניראית.
הוא ניסה לדמיין אז זה
מונחה על ידי מספר מצומצם של עקרונות פשוטים.
המספר הקטן של העקרונות הפשוטים היה מאוד, מאוד פשוט.
העקרון הראשון היה
שכאשר אטומי הליום נגעו אחד בשני, הם דוחים אחד את השני.
המשמעות של זה הייתה שהפונקציית גל הייתה צריכה להתאפס,
היא הייתה צריכה להעלם מתי שאטומי ההליום נגעו אחד בשני.
העובדה השניה הייתה
שבמצב היסוד, בו מערכת קוונטית היא בעלת האנרגיה הנמוכה ביותר,
פונקציית הגל היא תמיד מאוד שטוחה --
מספר מינימלי של תנודות.
אז הוא ישב --
ואני חושב שלא היה לו יותר
מאשר פיסה פשוטה של נייר ועפרון --
והוא ניסה לכתוב, ואכן כתב,
את פונקציית הגל הפשוטה ביותר שהוא יכל לחשוב עליה
ואשר היו לה את תנאי השפה
כך שפונקציית הגל תיעלם כאשר דברים נגעו
ותהיה שטוחה בין לבין.
הוא כתב דבר פשוט.
זה היה כל כך פשוט, שלמעשה,
אני חשבתי שתלמיד בית ספר תיכון ממש פיקח,
שאפילו לא למד אפילו חשבון אינפיניטסימלי,
יוכל להבין מה שהוא כתב.
הדבר הפשוט הזה שהוא כתב
הסביר את כך מה שהיה ידוע באותו זמן על הליום נוזלי
באותו הזמן.
אני תמיד תהיתי
האם המקצוענים, המקצוענים האמיתיים של פיזיקה של הליום,
היו פשוט מובכים קמעה מכל זה.
היו להם את הטכניקות הסופר-עוצמתיות,
והם לא הצליחו כמוהו.
דרך אגב, אני אספר לכם מה הייתה הדרך הסופר-עוצמתית הזו הייתה.
זו הייתה הטכניקה של דיאגרמת פיינמן.
(צחוק)
הוא עשה זאת שוב בשנת 1968.
ב 1968, באוניברסיטה שלי --
לא הייתי שם באותה התקופה -- אבל ב 1968,
הם חקרו את מבנה הפרוטון.
הפרוטון היה ללא ספק בנוי
ממספר חלקיקים זעירים.
זה היה פחות או יותר ידוע.
והדרך לנתח אז זה הייתה, כמובן, דיאגרמות פיינמן.
זו הייתה המטרה לשמה דיאגרמות פיינמן ניבנו --
על מנת להבין חלקיקים.
הניסויים שנוהלו היו מאוד פשוטים.
אתה פשוט לוקח פרוטון,
ואתה פוגע בו בעוצמתיות עם אלטרון.
לשם כך נועדו דיאגרמות פיינמן.
הבעיה היחידה הייתה
שדיאגרמות פיינמן הן מסובכות.
הן אינטגרלים קשים.
אם היית יכול לחשב את כולם, הייתה יכולה להיות לך תאוריה מדוייקת.
אבל לא יכולת, הן היו פשוט מסובכות מדי.
אנשים ניסו לפתור אותן.
היית יכול לעשות דיאגרמה של לולאה אחת. אין דאגה על לולאה אחת.
לולאה אחת, שתי לולאות -- אולי היית יכול לעשות אפילו דיאגרמה של שלוש לולאות,
אבל מעבר לזה לא יכולת לעשות דבר.
פיינמן אמר, "תשכחו מכל זה.
פשוט תחשבו על הפרוטון
כצביר של חלקיקים זעירים --
נחיל של חלקיקים זעירים."
הוא קרא להם פרטונים. הוא קרא להם פרטונים.
הוא אמר, "פשוט תחשבו על נחיל של פרטונים
שנעים במהירות גבוהה."
בגלל שהם נעו במהירות ממש גבוהה,
תורת היחסות אומרת שהתנועה הפנימית שלהם אחד ביחס לשני מאוד איטית.
האלקטרון פוגע בהם פתאום.
זה כמו לקחת צילום חטף של הפרוטון.
מה אתה רואה?
אתה רואה תמונה מוקפאת של קבוצת פרטונים.
הם לא זזים, ומכיוון שהם לא זזים
במהלך הניסוי,
אתה לא צריך לשים את הדעת על איך הם זזים.
אתה לא צריך לדאוג על הכוחות שפועלים ביניהם.
אתה פשוט יכול לחשוב על זה
כאוכלוסיה
של פרטונים קפואים.
זה היה המפתח לאיך ניתן לנתח את הניסויים הללו.
מאוד אפקטיבי, זה באמת היה --
מישהו אמר שמהפכה הייתה מילה לא מתאימה.
אני מניח זה נכון, אז לא אגיד מהפכה --
אבל היא בהחלט פיתחה והעמיקה מאוד
את הבנתנו על הפרוטונים,
וחלקיקים נוספים.
ובכן, היו לי דברים נוספים שרציתי לספר לכם
על הקשר שלי עם פיינמן,
איך הוא היה,
אבל אני רואה שיש לי בדיוק חצי דקה.
אז אני חושב שפשוט אסיים
ואגיד שאני חושב שלמעשה פיינמן לא היה אוהב מאורע זה.
אני חושב שהוא היה אומר,
"אני לא צריך את זה."
אבל איך אנחנו יכולים לכבד את פיינמן?
איך אנחנו יכולים באמת לכבד את פיינמן?
אני חושב שהתשובה היא שאנחנו צריכים לכבד את פיינמן
על ידי כך שנפיק כמה שיותר שינקן
מהסנדוויצ'ים שלנו ככל שאנחנו יכולים.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)