Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: zeeva Livshitz מבקר: David Forrai
כך נסענו בשנת 1900.
זו כרכרה פתוחה. אין בה חימום.
אין בה מיזוג אוויר.
הסוס מושך אותה קדימה
ב-1% ממהירות הקול,
ודרך העפר המחורצת
הופכת לאדמת ביצה טובענית בכל פעם שיורד גשם.
זהו בואינג 707.
רק 60 שנה מאוחר יותר, הוא טס
ב- 80 אחוז ממהירות הקול,
ואנחנו לא טסים יותר מהר היום
מכיוון שטיסות מסחריות על קוליות
התבררו ככישלון.
אז התחלתי תוהה ושוקל,
האם יכול להיות שהשנים הטובות ביותר של הצמיחה הכלכלית האמריקאית
נמצאות מאחורינו?
וזה מוליך להנחה, שאולי צמיחה כלכלית
כמעט הסתיימה.
חלק מהסיבות לכך אינן באמת שנויות במחלוקת.
ישנן ארבע רוחות נגדיות שחובטות כרגע
לכלכלה האמריקנית בפנים.
אלו הן דמוגרפיה, חינוך, חוב ואי -שוויון.
הן חזקות דיין כדי לחתוך את הצמיחה בחצי.
אז אנחנו זקוקים להרבה חדשנות על מנת לקזז ירידה זו.
והנה הנושא שלי: בגלל הרוחות הנגדיות,
אם חדשנות ממשיכה להיות עוצמתית כפי שהיתה
במהלך 150 השנים האחרונות, הצמיחה נחתכת בחצי.
אם החדשנות היא פחות עוצמתית,
ממציאה דברים פחות חשובים ונפלאים,
הצמיחה עלולה להיות אפילו פחות ממחצית מזו של ההיסטוריה.
להלן שמונה מאות שנים של צמיחה כלכלית.
הציר האנכי מייצג אחוזי צמיחה לשנה,
אפס אחוז לשנה, 1 אחוז בשנה, 2 אחוזים בשנה.
הקו הלבן הוא עבור בריטניה, ולאחר מכן ארה"ב.
משתלטת כאומה המובילה בשנת 1900,
כאשר הקו מתחלף לאדום.
תבחינו שב-4 המאות הראשונות,
אין כמעט צמיחה בכלל, רק 0.2 אחוזים.
ואז הצמיחה משתפרת יותר ויותר.
ומגיעה למקסימום בשנות ה־30, ה-40, וה-50 של המאה הקודמת,
ולאחר מכן היא מתחילה להאט, אבל שימו לב,
שהקו האחרון המחליק כלפי מטה בקו האדום
אינו מציג נתונים בפועל.
זוהי תחזית שעשיתי לפני שש שנים
הצמיחה תואט ל-1.3 אחוזים.
אבל אתם יודעים מהן העובדות בפועל?
אתה יודעים מה היתה הצמיחה בהכנסות לאדם
בארצות הברית בשש השנים האחרונות?
שלילית.
זה הוביל לפנטזיה.
מה אם אני מנסה להתאים קו מעוקל לרשומה היסטורית זו ?
באפשרותי לגרום לקו המעוקל להסתיים בכל מקום שרציתי
אבל החלטתי לסיים אותו ב- 0.2,
ממש כמו הצמיחה בבריטניה ב-4 המאות הראשונות.
ההיסטוריה מראה, שצמחנו
ב- 2.0 אחוזים לשנה לאורך התקופה כולה,
1891-2007,
וזכרו שהיא כבר היתה קצת שלילית מאז 2007.
אבל אם הצמיחה מואטת,
במקום להכפיל את רמת החיים שלנו בכל דור,
האמריקאים בעתיד לא יכולים לצפות להיות אמידים פי שניים מהוריהם,
או אפילו רבע (יותר אמידים) מהוריהם.
כעת נסתכל על רמת ההכנסה לנפש.
הציר האנכי הוא עכשיו אלפי דולרים במחירים של היום.
תבחינו שבשנת 1891, למעלה משמאל,
היינו בכ- 5,000 דולר.
היום אנו עומדים על-44,000 דולרים של תפוקה כוללת
לכל אדם באוכלוסייה.
מה אם היינו יכולים להשיג את אותו
גידול היסטורי של 2 אחוזים ל-70 השנים הבאות?
ובכן, זהו עניין של פעולות אריתמטיות.
שני אחוזי צמיחה מכפילות פי 4 את רמת החיים שלכם בתוך 70 שנה.
זה אומר שנתקדם מ- 44,000 ל- 180,000.
ובכן, אנחנו לא הולכים לעשות את זה,
והסיבה היא הרוחות הנגדיות.
הרוח הנגדית הראשונה היא דמוגרפיה.
זו אמיתה שרמת החיים שלכם
עולה מהר יותר מאשר פריון העבודה, עולה מהר יותר מהתפוקה לשעה,
אם השעות לאדם גדלות.
וקיבלנו מתנה זו חזרה בשנות ה-70 וה-80
כאשר נשים הצטרפו לכוח העבודה.
אבל עכשיו זה התהפך.
כעת השעות לאדם מתכווצות,
קודם כל בשל הפרישה של דור הבייבי בום,
ושנית משום שהיתה נשירה מאד משמעותית
מכוח העבודה של גברים בוגרים בשיא גילם
שמצויים במחצית התחתונה של ההתפלגות החינוכית.
הרוח הנגדית הבאה היא חינוך.
יש לנו בעיות בכל מערכת החינוך שלנו
למרות המירוץ לצמרת.
במכללה, יש לנו עלות אינפלציה בהשכלה הגבוהה
שמגמדת עלות אינפלציה בטיפול רפואי.
יש לנו טריליון דולר חובות סטודנט בהשכלה גבוהה,
וקצב סיום המכללות אצלנו
הוא 15 נקודות, 15 נקודות אחוז מתחת לקנדה.
יש לנו חוב גדול.
הכלכלה שלנו גדלה מ- 2000 עד 2007
על גב הלוואות היתר של הצרכנים.
הצרכנים שמחזירים חוב זה הם אחת הסיבות העיקריות
לכך שההתאוששות הכלכלית שלנו היא כל כך איטית היום.
וכולם כמובן יודעים
שהחוב של הממשלה הפדרלית צומח
כחלק מהתמ"ג בקצב מהיר מאוד,
והדרך היחידה כדי שזה ייפסק, הוא לשלב בדרך כלשהי
גידול מהיר יותר במסים או גידול איטי יותר בזכאויות,
שנקראים גם תשלומי העברה.
וזה מוריד אותנו מ- 1.5,
מקום שהגענו עבור חינוך, עד ל- 1.3.
בנוסף, יש לנו את אי השיוויון.
במהלך 15 השנים לפני המשבר הפיננסי,
קצב הגידול של 99 האחוז התחתיים
של התפלגות ההכנסה היה איטי בחצי נקודה
מהממוצעים שדיברנו עליהם קודם לכן.
כל השאר הלכו לאחוז האחד העליון.
אז זה מביא אותנו ל- 0.8.
ו- 0.8 זה הוא האתגר הגדול.
האם אנחנו הולכים לצמוח ב- 0.8?
אם כן, זה יצריך שההמצאות שלנו
יהיו חשובות כמו אלה שהיו
במהלך 150 השנים האחרונות.
אז בואו ונראה מה היו כמה מהמצאות אלה.
אם הייתם רוצים לקרוא בלילה בשנת 1875 ,
נצרכתם למנורת שמן או גז.
הן יצרו זיהום, הן הפיצו ריחות,
היה קשה לשלוט בהן, האור היה עמום,
והן היוו סכנה להתפרצות אש.
בשנת 1929, אור החשמל היה בכל מקום.
היתה לנו ארקולוגיה, המצאת המעלית.
מרכז מנהטן הפך להיות אפשרי.
ואז, בנוסף, באותו זמן,
כלי העבודה הידניים הוחלפו בכלים חשמליים מסיביים
וכלי חשמלי ידניים,
הכל הושג בעזרת חשמל.
החשמל גם מאוד הועיל בשחרור הנשים.
הנשים, במאה ה-19,
בילו יומיים בשבוע בכיבוס.
הן עשו את זה על לוח קירצוף.
ואז הן היו צריכות לתלות את הבגדים לייבוש.
ואז היו צריכים להכניס אותם פנימה.
כל העניין לקח יומיים מתוך שבעה ימים בשבוע.
ולאחר מכן קיבלנו מכונת כביסה חשמלית.
וב-1950, הן היו בכל מקום.
אך הנשים עדיין נאלצו לערוך קניות מדי יום,
אבל כעת הן לא היו צריכות, כי החשמל
הביא לנו את המקרר החשמלי.
בשלהי המאה ה-19, מקור החום היחיד ברוב הבתים
היה אח גדול במטבח ששימש לבישול ולחימום.
חדרי השינה היו קרים. הם לא היו מחוממים.
אבל ב- 1929, ובוודאי ב-1950,
היתה לנו הסקה מרכזית בכל מקום.
ומה לגבי מנוע הבעירה הפנימית,
שהומצא בשנת 1879?
באמריקה, לפני הרכב הממונע,
תחבורה הייתה תלויה לחלוטין בסוס העירוני,
אשר הטיל, מבלי להתאפק,
25 עד 50 קילוגרמים של גללים ברחובות כל יום
יחד עם 3.5 ליטר שתן.
זה מסתכם ב-5 עד 10 טון מדי יום
לקילומטר מרובע בערים.
סוסים אלה גם כילו לגמרי רבע מהשטחים החקלאיים האמריקאים.
זהו האחוז מהקרקע החקלאית האמריקאית
ששימש להאכלת הסוסים.
כמובן, כאשר כלי הרכב המנועי הומצא,
והפך לנפוץ ב- 1929,
קרקע חקלאית זו יכולה היתה לשמש למאכל אדם
או לייצוא.
והנה יחס מעניין: החל מאפס בשנת 1900,
רק 30 שנה מאוחר יותר, היחס של כלי הרכב הממונעיים למספר משקי בית
בארצות הברית הגיע ל-90 אחוז ב-30 שנים בלבד.
לפני ראשית המאה,
לנשים היתה בעיה נוספת.
את כל המים לבישול, ניקוי ורחצה
היו צריכים להביא בדליים מבחוץ.
עובדה היסטורית היא שבשנת 1885,
עקרת בית ממוצעת מצפון קרוליינה
הלכה 238 ק"מ בשנה כשהיא נושאת 35 טונות של מים.
אבל ב-1929, ערים ברחבי המדינה
הניחו צינורות מים תת-קרקעיים.
הניחו צינורות ביוב תת קרקעיים,
וכתוצאה מכך, אחת מהפורענויות הגדולות של המאה ה-19,
מחלות שמועברות במים כמו כולרה, החלו להיעלם.
ועובדה מדהימה עבור טכנו-אופטימיסטים
היא שבמחצית הראשונה של המאה ה-20,
קצב השיפור בתוחלת החיים
היה מהיר פי 3 משהיה
במחצית השנייה של המאה ה-19.
כך שזו אמיתה שדברים לא יכולים להיות יותר מ- 100 אחוזים של עצמם.
ורק אתן לכם כמה דוגמאות.
עלינו ממהירות קול של אחוז אחד ל- 90 אחוז .
חשמל, הסקה מרכזית, בעלות על מכוניות ממונעות,
כולם עלו מאפס עד 100%.
סביבה עירונית גורמת לאנשים להיות יותר פרודוקטיביים מאשר בחווה.
עברנו להיות עירוניים מ- 25% ל- 75%
בשנים הראשונות שלאחר המלחמה.
מה לגבי המהפכה האלקטרונית?
הנה מחשב מוקדם.
זה מדהים. המחשב המרכזי הומצא בשנת 1942.
עד 1960 היו לנו חשבונות טלפון , ודפי חשבון
שהופקו על ידי מחשבים.
הטלפון הסלולרי המוקדם, המחשב האישיי הכי מוקדם
הומצאו בשנות ה-70.
שנות השמונים הביאו לנו את ביל גייטס, DOS,
כספומטים שהחליפו כספרי בנק,
בר-קוד לסריקה כדי לצמצם את העבודה במגזר הקמעונאות.
קפיצה לסוף שנות ה-90,
וקיבלנו את מהפיכת ה-dot.com
ועלייה זמנית בפריון הייצור.
אבל עכשיו אני עומד לערוך איתכם ניסוי.
עליכם לבחור או באפשרות א. או ב..
(צחוק)
אפשרות א' היא שתקבלו את כל מה שהומצא עד לפני 10 שנים.
כך שאתם מקבלים את גוגל, את אמזון,
אתם מקבלים את ויקיפדיה, אתה מקבלים מים זורמים ושירותים מקורים.
או שתקבלו את כל מה שהומצא עד אתמול,
כולל הפייסבוק והאייפון שלכם.
אבל אתם צריכים לוותר, לצאת לשרותים בחוץ,
ולסחוב מים.
הוריקן סנדי גרם להרבה אנשים לאבד את המאה ה-20,
אולי למשך כמה ימים,
בחלק מהמקרים למשך יותר משבוע,
חשמל, מים זורמים, חימום, דלק למכוניות שלהם,
וחיוב עבור מכשירי האייפון .שלהם
הבעיה שעומדת בפנינו היא שאת כל ההמצאות הגדולות האלה ,
עלינו להתאים בעתיד,
והתחזית שלי היא שאיננו הולכים להתאים אותן
וזה מוריד אותנו מהגידול המקורי של שני אחוזים
עד 0.2, העקומה הדמיונית שציירתי לכם בהתחלה.
אז הנה אנחנו שבים אל הסוס והכרכרה.
הייתי רוצה להעניק אוסקר
לממציאים של המאה ה-20,
האנשים החל מאלכסנדר גרהם בל
עד לתומס אדיסון, ולאחים רייט,
אני רוצה לקרוא להם לבוא לכאן,
והם עומדים להתקשר חזרה אליכם.
האתגר שלכם הוא, האם אתם יכולים להשתוות למה שהישגנו?
תודה.
(מחיאות כפיים)