Tip:
Highlight text to annotate it
X
באתי כדי לגייס אתכם.
באתי כדי לגרום לכם להצטרף אלי ביצירת עולם בריא יותר.
אבל באתי גם כדי לשכנע אתכם שלא נוכל לעשות זאת
במסגרת החשיבה המסורתית של מערכת הבריאות.
עלינו לחשוב בצורה חדשה.
עלינו לחבור ביחד
כדי לטפל בגורמי היסוד החברתיים שקובעים את מצב הבריאות.
אז הואילו בבקשה לעצום עיניים לרגע,
ולדמיין משהו ביחד איתי.
השעה היא שעת חצות.
ילדה בת 14 הולכת ברחוב.
היא עייפה, היא רעבה, היא רועדת.
היא ממש מפוחדת.
היכן תישן הלילה? איך היא תשרוד?
היא רק בת 14, והיא לבד.
אך ברור לה שזו היתה הבחירה הנכונה,
כי היה מפחיד יותר להישאר בבית.
אילו נשארה בבית, עם כל ההתעללות שם,
היא לא היתה נשארת בחיים.
היא לא היתה שורדת.
וכאן, יש לה לפחות סיכוי.
לכן היא ממשיכה ללכת ויעדה הוא אחד,
יש לה מטרה אחת:
לשרוד.
פיקחו עיניים.
נכון, אני הייתי הנערה בת ה-14.
ואני פילסתי את דרכי מאותם רחובות
ועד לרגע זה, כשאני עומדת לפניכם היום,
ולמדתי המון באותם רחובות.
ולכן חשובים לי הגורמים החברתיים שביסוד הבריאות.
עשיתי את דרכי מאותם הרחובות ועד למרכז ייעוץ מקומי לצעירים,
והצלחתי להגיע למערכת האומנה.
משפחת האומנה הראשונה שלי היתה מינוי-חירום.
וכשהייתי שם, האנשים היו... הם היו אדיבים,
אבל לא סמכתי עליהם.
ולכן לא הצלחתי להניח להם לעזור לי.
וממש כשהתחלתי לתת אמון,
הועברתי לבית אחר.
כעת נמסרתי למשפחה אפרו-אמריקאית.
והם היו נפלאים.
הם היו נדיבים, הם היו טובי-לב,
ואולי הם לא ידעו בדיוק מה עליהם לעשות
עם הנערה הלבנה, הבלונדית וכחולת העיניים הזו.
אבל תמיד חשתי כלא-שייכת.
ואז, יום אחד, כשכיבסתי את בגדי המשפחה,
השלכתי בטעות חולצת טריקו אדומה עם הכבסים הלבנים.
הייתי מאובנת מרוב פחד.
מה יהיה העונש?
מהו הגמול הראוי המצפה לי?
אבל הם אמרו: "אל תדאגי! זה בסדר."
ולפתע היינו כולנו מאוחדים בתלבושת אחידה:
ורוד. [צחוק]
ובית האומנה האחרון שלי היה אצל זוג
שהפכו להורי-אומנה רק כדי לתת לי בית.
הם גרמו לי להרגיש חזקה ונותנת-אמון,
הם העניקו לי בטחון ביכולותי ובעצמי.
כילדת-אומנה, למדתי המון.
למדתי שלטראומות בחיים יש השפעות ממושכות.
למדתי על גזע, על שוויון ועל צדק חברתי,
ולמדתי שהושטת יד נדיבה
יכולה להציל חיים, פשוטו כמשמעו.
כמי שחוותה אכזריות רבה,
ידעתי מה פירוש לחוש בלתי-מוערכת.
וכמי שחוותה נדיבות רבה,
אני מודעת לחשיבות שיש בדאגה לפגיעים ביותר.
אבל, יודעים מה? --
במובנים רבים, היה לי מזל.
הייתי לבנה, משכילה,
זכיתי להישלח לבתי-אומנה טובים,
וכשהייתי שם, ראיתי ילדים רבים שלא היו ברי-מזל כמוני,
וראיתי כיצד הם מאבדים את התקווה,
וראיתי מה זה עולל לבריאותם.
לכן אימצתי את השקפת העולם הזו.
כפי שאמר פרנקלין דלאנו רוזוולט:
"התקדמותנו אינה נבחנת בכך שאנו מוסיפים
"לשפע של בעלי השפע,
"אלא אם אנו נותנים מספיק לאלה שיש לה מעט מדי."
ובכך עוסק הטיפול בגורמים החברתיים שביסוד המצב הבריאותי.
עם הלקחים הללו הלכתי ללמוד בבי"ס לרפואה.
הוכשרתי כרופאה למחלות מידבקות,
וסיימתי את הלימודים בדיוק כשהחלה מגיפת האיידס.
ובמרפאה, במרפאת האיידס שפתחתי,
קיבלתי חיילים משוחררים - זה היה באגף החיילים המשוחררים - שהגיעו,
חיילים משוחררים צעירים שהגיעו, ונראו כמו אנשים זקנים.
הגוף שלהם התפרק בצורה נוראה
בגלל המחלה הסופנית המחרידה הזאת.
כי עליכם לזכור שבאותם ימים לא היה שום טיפול.
ואני ראיתי כיצד הם מאבדים את מקומות העבודה,
את בתיהם ואת חבריהם,
במקביל לאובדן בריאותם.
והעצב הכי גדול --
היה כשראיתי שמשפחותיהם מתרחקות מהם
בעודם גוססים, רק בגלל שהיו הומוסקסואלים.
מה לדעתכם זה עולל לבריאותם?
ובמהלך מאבקי ותמיכתי בגברים הצעירים והאמיצים האלה,
אל מול כל השיפוט הלא-הוגן וההתעלמות שספגו,
מצאתי את ההשראה שלי.
בכך שדאגתי לאחרים שחוו התאכזרות ומצוקה,
זכיתי בהזדמנות לגמול על היחס הנדיב
שניתן לי בעבר.
אותם חולים לימדו אותי לקחים רבי-עוצמה:
לקחים של קבלה, אומץ ואהבה.
והם לימדו אותי מה רופאים מסוגלים להיות
ומה חייבת הרפואה להיות.
אך היום, למרבה הטרגדיה, הרפואה בארצנו מכזיבה.
העובדה היא שהמערכת בה אני עובדת, כאן בארה"ב,
מוציאה יותר מכפליים על שירותי בריאות לנפש
בהשוואה לכל ארץ מפותחת אחרת,
והיעילות הבריאותית שלנו גרועה משלהן.
אנו מוציאים 18% מהתל"ג שלנו
ויש לנו מצב בריאותי עגום.
העובדה היא שבארץ זו, איננו אפילו...
ליותר מדי אנשים אין אפילו גישה למערכת הכושלת הזאת.
יש לנו 51 מיליון בלתי-מבוטחים ורבים יותר - בעלי ביטוח נמוך מדי.
והעדר-ביטוח זה מתבטא ישירות
בתוצאות בריאותיות גרועות יותר.
אני הרי הייתי אחת מחסרי הביטוח, כשהייתי צעירה,
ולא היה לי רופא,
והמקום היחיד אליו יכולתי לפנות כשהייתי חולה
היה חדר המיון המקומי,
וזה איננו המקום הנכון עבור צעירה שזקוקה לעזרה.
והעובדה היא שכיום, מערכת הבריאות שלנו
מתאפיינת בפערים לא-מוסריים:
פערים בריאותיים על יסוד גזע ומוצא אתני,
גיאוגרפיה, נטיה פוליטית ומצב כלכלי-חברתי.
זו בושה.
ואני הרי יודעת. הביטו במספרים האלה.
בממוצע, שחורים חיים בין 4 ל-7 שנים פחות מלבנים.
ואני יודעת זאת, כי שמעתי את סיפורי ה"מדוע" האלה,
מחולי האיידס האפרו-אמריקאיים
שבהם טיפלתי במרפאת האיידס.
והסיבה היא הגורמים החברתיים שביסוד הבריאות.
מרטין לותר קינג אמר: "מכל צורות האי-שוויון,
"העוול בטיפול הבריאותי, הוא המזעזע והבלתי-אנושי ביותר."
והמסר שלי היום,
הוא לקרוא כל אחת ואחד מכם לעשות מעשה.
אתם ודאי זוכרים שבאתי לגייס אתכם
למקצועות הבריאות - אבל הנה הנקודה החשובה:
הרבה יותר מכך!
כי יש לכם דרך לתקן את העוול.
אני טוענת בפניכם שסיבה אחת לכך שאנו מוציאים כה הרבה על בריאות
ורואים תמורה כה מועטה,
היא כי אנו מוצאים כסף על הדברים הלא-נכונים!
יש לנו מערכת "טיפול חולני" ולא "טיפול בריאותי".
אנו מטפלים באנשים אחרי שהם נעשים חולים,
אך איננו מספקים את השירותים וההזדמנויות הנחוצים להם
כדי שבכלל יוכלו להימנע להיעשות חולים מלכתחילה.
אנו זקוקים לחשיבה חדשה!
חשיבה מגיבה...
סליחה. חשיבה פעילה! לא סבילה.
חשיבה שמבוססת על טיפול ראשוני ולא על התערבות בשלבים אקוטיים.
חשיבה שמתאמת בין סוגי הטיפול במקום לפצל אותם.
חשיבה המבוססת על האוכלוסיה ועל הקהילה,
במקום על בית החולים והרופאים.
וחשוב מכל,
עלינו לנטוש את המודל הרפואי המסורתי
ולעבור למודל שמתחשב בגורמים החברתיים שביסוד הבריאות.
כיום אנו מבינים שבריאותה של אוכלוסיה
נקבעת בראש ובראשונה ע"י גורמים שאינם הטיפול הרפואי,
או בתי החולים ומשרדי הרופאים.
למעשה, אלה קובעים רק 10% מבריאותה של הקהילה.
יתר ה-90% הם גורמים התנהגותיים וחברתיים.
מה כוונתי ב"גורמים חברתיים שקובעים את המצב הבריאותי"?
כוונתי לגורמים כגון מצב חברתי-כלכלי,
הזדמנויות השכלה,
בטחון תעסוקתי ובטחון מקום העבודה,
דיור, שכונות בטוחות,
מעמד חברתי,
ומה שבמיוחד חשוב בעיני:
התחושה שיש לכם מקום בחברה,
התחושה שיש לכם מערכת תמיכה חברתית,
התחושה שמעריכים אתכם.
וידוע לנו שאלה שמרגישים שלא מעריכים אותם, בריאותם גרועה.
אני ראיתי ילדים, כשהייתי במערכת האומנה,
שלא היה להם סיכוי להשכלה,
והיום אני יודעת שאם הם לא השיגו תעודת בגרות,
הם פי 5 בסיכון לסבול מבריאות גרועה,
לעומתי, שזכיתי להשכלה אוניברסיטאית.
וראיתי ילדים שלא הכירו דבר מלבד עוני,
והיום אני יודעת שהם פי 8 בסיכון לסבול מבריאות גרועה
בהשוואה למקביליהם שמזלם שפר עליהם.
נסיון חיי הראה לי את הזיקה
בין גורמים חברתיים אלה שביסוד הבריאות
לבין המצב הבריאותי של הקהילה ושל האדם עצמו.
לפיכך, עובדות החיים האלה מחייבות
שנטפל בגורמים החברתיים שביסוד הבריאות.
והנה המסר:
הבריאות אינה יכולה להישאר באחריותם הבלעדית של הרופאים.
כולנו חייבים לחבור בשותפויות חדשות --
קבוצות של ממשל וקהילה,
אקדמיה ועסקים --
כדי לוודא שכל אדם יזכה בגישה להשכלה,
להזדמנויות עבודה, לשכונות בטוחות,
ואינכם צריכים ללכת לבי"ס לרפואה כדי לשפר את מצב הבריאות.
עליכם לגלות איכפתיות.
ואסור שהבריאות תוגבל לתחום אחד ויחיד;
עלינו לדון בבריאות בכל סוגי המדיניות
ולהבין שכל מדיניות חברתית בארצנו
צריכה לקחת בחשבון את ההשפעה על הבריאות.
כבר נאמר שאיננו יכולים להרשות לעצמנו מערכת הבריאות
תטפל בכל הבעיות החברתיות האלה.
אז הבה ואומר לכם היום: יש לנו הכסף לכך.
אנו פשוט מוצאים אותו על הדברים הלא-נכונים.
אם תסתכלו בטבלה הזו,
תראו שארה"ב נמצאת כאן באמצע, באדום.
אנו מוציאים הרבה יותר על שירותי בריאות מסורתיים,
אבל הרבה פחות על שירותים חברתיים.
הוסיפו לשירותי הבריאות את התכניות להפחחת העוני,
ותקבלו את המקום הזה, בדיוק באמצע.
אנו פשוט מוצאים כסף על הדברים הלא-נכונים.
עלינו לצמצם את העוני,
עלינו לספק הזדמנויות השכלה,
עלינו ליצור הזדמנויות עבודה,
משום שאם נעשה זאת, אנשים יהיו בריאים יותר
ולא תהיינה לנו הוצאות-ענק כאלה על טיפולים רפואיים.
קריאתי לפעולה, כך אני מאמינה, היא דחופה.
כולנו צריכים לעשות יד אחת
כדי להתייחס לגורמים החברתיים שביסוד הבריאות,
לטפל באי-שוויון ובפערים
הנטועים כה עמוק בארצנו,
ליצור מדיניות חברתית שתבטיח בריאות טובה יותר לכל.
כפי שאמר הנשיא אובמה:
"מידי פעם בפעם
"מגיע רגע שבו אדם מקבל הזדמנות להצדיק
"את כל מיטב התקוות שהוא תולה בעצמו
"ובארצו."
אני מעבירה זאת אליכם.
זהו אתגר. התבוננו עמוק בנפשכם.
בחנו את נסיון חייכם.
הגדירו את ערכי הליבה שלכם.
מה בדעתכם לעשות?
שאלו את עצמכם:
באיזו מין ארץ ברצונכם לחיות:
כזו שבה הקיפוח החברתי מגדיר את מצבכם הבריאותי?
כזו שבה הנסיבות לתוכן נולדתם
קובעות את תוחלת חייכם?
או שמא ברצונכם לחיות בארץ שבה כולנו עושים יד אחת
כדי לטפל בגורמים החברתיים שביסוד הבריאות?
מקום שבו כולנו עושים יד אחת
ומביאים את כל מגוון השקפותינו ונסיונות חיינו
כדי להבטיח בריאות טובה יותר לכולם?
נסיון חיינו מגדיר מה יהיה סדר העדיפות שלנו;
כיצד נעשה שימוש בהזדמנויות שניתנו לנו.
מבחינתי, נסיון חיי גורם לי, בעוצמה ובאופן בלתי-נמנע,
לעזור לפגיעים,
להבטיח צדק חברתי לחברה שלנו,
לדאוג לאלו שהחברה שכחה.
אז אני שואלת אתכם:
איך נטפל בהכי פגיעים שבקרבנו?
האם יהיה לנו הרצון הפוליטי לטפל בעוני,
לפתח מדיניות לאומית שמתייחסת להשכלה,
להזדמנויות עבודה, לבטחון בשכונות?
האם יהיה לנו האומץ
לשנות את הדרך בה אנו מוציאים את כספי הבריאות שלנו
ולהשתמש בהם כדי לטפל בגורמים החברתיים שביסוד הבריאות?
וחשוב מכל:
האם תצטרפו אלי?
האם תובילו את השינוי הזה?
כי הגיעה השעה.
תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]