A Conservative's Plea - Let's work together - Arthur brooks

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: zeeva Livshitz אני בא מאחד המקומות הכי ליברלים, סובלניים, ומתקדמים בארצות הברית, סיאטל וושינגטון. וגדלתי עם משפחה של אנשי סיאטל נפלאים. אימי היתה אמנית, אבי היה פרופסור במכללה, ואני באמת אסיר תודה על האופן בו גידלו אותי, בגלל שתמיד הרגשתי לגמרי נוח בתכנון חיי בדיוק כמו שראיתי לנכון. ולמעשה, לקחתי דרך שלא היתה בדיוק מה שהורי חשבו. כשהייתי בן 19, נשרתי מהקולג' -- נשרתי, הועפתי, בהרבה רעש. (צחוק) ויצאתי לדרך כנגן קרן צרפתית מקצועי, מה שהיה חלום חיי. ניגנתי מוזיקה קאמרית בכל רחבי ארצות הברית ואירופה, והייתי בסבב הופעות במשך מספר שנים עם נגן ג'אז גיטרה בשם צ'ארלי בירד. ועד סוף שנות ה 20 שלי, הגעתי להיות חבר של התזמורת הסימפונית של ברצלונה ספרד. איזה חיים מעולים. ואתם יודעים, הורי מעולם לא התלוננו. הם תמכו בי לאורך כל הדרך. זה לא היה החלום שלהם. הם היו אומרים לשכנים ולחברים שלהם, "הבן שלנו, הוא לוקח הפסקה של עשור." (צחוק) ו -- היתה, עם זאת, שיחה מוזרה אחת בנוגע לדרך חיי שאני רוצה לספר לכם עליה. הייתי בן 27, והייתי בבית מברצלונה, וביקרתי את הורי לחג המולד, ובישלתי ארוחת ערב עם אימי, והיינו לבד במטבח. והיא היתה שקטה, שקטה מדי. משהו לא היה בסדר. ואז אמרתי, "אמא, על מה את חושבת?" והיא אמרה, "אבא שלך ואני באמת מודאגים בקשר אליך." ואמרתי, "מה?" אני מתכוון, מה זה יכול להיות, בנקודה זו? והיא אמרה, "אני רוצה שתהיה לגמרי כנה איתי: האם הצבעת לרפובליקאים?" (צחוק) עכשיו, האמת היא. לא הייתי פוליטי לגמרי, פשוט הייתי נגן קרן צרפתית. אבל היתה לי התגלות קטנה, והם זיהו אותה, והיא גרמה קצת בלבול. אתם מבינים, הפכתי לחסיד הקפיטליזם, ואני רוצה לספר לכם למה זה. זה מגיע מעניין שנמשך לאורך כל חיי ב, תאמינו או לא, עוני. הבינו, כשהייתי ילד וגדלתי בסיאטל, אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי עוני אמיתי. היינו משפחה של המעמד הנמוך בינוני, אבל זה כמובן לא עוני אמיתי. זה אפילו לא קרוב. הפעם הראשונה שראיתי עוני, ואת פני העוני, היתה כשהייתי בן שש או שבע, תחילת שנות ה 70. וזה היה כמו הרבה מכם, סוג של דוגמה פרוזאית, סוג של כותרת. זו היתה תמונה במגזין נשיונל גאוגרפיק של ילד שהיה בן גילי במזרח אפריקה, והיו זבובים על פניו ובטן מנופחת. והוא לא היה שורד, וידעתי את זה, והייתי חסר תקווה. כמה מכם זוכרים את התמונה הזו, לא בדיוק התמונה הזו, אבל אחת ממש כמוה. היא הציגה למערב את העוני הקשה מסביב לעולם. ובכן, החזון הזה סוג של רדף אותי כשגדלתי והלכתי לבית הספר ונשרתי וחזרתי והתחלתי להקים את משפחתי. ותהיתי, מה קרה לילד ההוא? או לאנשים ממש כמוהו מסביב לעולם? וכך התחלתי לחקור, אפילו שלא הייתי במכללה, חיפשתי את התשובה: מה קרה לאנשים העניים בעולם? האם זה נעשה גרוע יותר? האם זה נעשה טוב יותר? מה? וגיליתי את התשובה, והיא שינתה את חיי, ואני רוצה לחלוק את זה איתכם. הבינו -- רוב האמריקאים מאמינים שהעוני נעשה גרוע יותר מאז שהיינו ילדים, מאז הם ראו את זה. אם תשאלו אמריקאים, "האם העוני נעשה גרוע או טוב יותר בעולם?", 70 אחוז יגידו שהרעב נעשה גרוע יותר משנות ה 70, אבל הנה האמת. הנה ההתגלות שהייתה לי ששינתה את החשיבה שלי. מ 1970 עד היום, אחוז האוכלוסיה בעולם שחי ברמות של רעב, חי על דולר ליום או פחות, כמובן מותאם לאינפלציה, האחוזים האלה ירדו ב 80 אחוז. היתה ירידה של 80 אחוז בעוני הכי חמור בעולם מאז שהייתי ילד. ואפילו לא ידעתי על זה. זה, חברי, זה נס. זה משהו שאנחו צריכים לחגוג. זה ההישג הכי גדול נגד עוני בהיסטוריה של האנושות, וזה קרה במהלך חיינו. (מחיאות כפיים) אז כשגיליתי את זה, שאלתי, מה עשה את זה? מה עשה את זה אפשרי? בגלל שאם אתם לא ידעים למה, אתם לא יכולים לעשות זאת שוב. אם אתם רוצים לשכפל את זה ולהוציא את שני מיליארד האנשים הבאים מהעוני, בגלל שזה מה שאנחנו מדברים עליו: מאז שהייתי ילד, שני מיליארד אנשים מהעניים, אחינו ואחיותינו, נמשכו מהעוני. אני רוצה את שני המיליארד הבאים, אז אני חייב לדעת למה. ויצאתי בחיפוש אחר תשובה. והיא לא היתה תשובה פוליטית, בגלל שלא היה לי איכפת. אתם יודעים מה, עדיין לא איכפת לי. רציתי את התשובה הטובה ביותר מהכלכלה של הזרם המרכזי שמאל, ימין ומרכז. והנה היא. הנה הסיבות. יש חמש סיבות ששני מיליארד אנשים מאחינו ואחיותינו נמשכו החוצה מהעוני מאז שהייתי ילד. מספר אחת: גלובליזציה. מספר שתיים: סחר חופשי. מספר שלוש: זכויות נכסים. מספר ארבע: שלטון החוק. מספר חמש: יזמות. זו היתה מערכת העסקים החופשית שהתפשטה מסביב לעולם אחרי 1970 שעשתה את זה. עכשיו, אני לא נאיבי. אני יודע שעסקים חופשיים הם לא מושלמים, ואני יודע שעסקים חופשיים הם לא כל מה שאנחנו צריכים כדי לבנות עולם טוב יותר. אבל זה מעולה. וזה מעבר לפוליטיקה. הנה מה שלמדתי. זו ההתגלות. קפיטליזם לא נוגע רק לצבירה. במקרה הטוב, הוא נוגע לשאיפות, שזה מה שכל כך הרבה אנשים על הבמה מדברים עליו, זו השאיפה שמגיעה מחלומות שמוטמעים במערכת הסחר החופשי. ואנחנו חייבים לחלוק את זה עם יותר אנשים. עכשיו, אני רוצה להגיד לכם בנוגע להתגלות שניה שקשורה לראשונה שאני חושב שיכולה להביא לנו קידמה, לא רק מסביב לעולם, אלא ממש פה בבית. הציטטה הטובה יותר ששמעתי עליה כדי לסכם את המחשבות שנתתי לכם כרגע בנוגע להוצאת אנשים מהעוני היא זו: "שווקים חופשיים יצרו יותר עושר מכל מערכת בהסטוריה. הם הוציאו מיליארדים מהעוני." מי אמר את זה? זה נשמע כמו מילטון פרידמן או רונלד רייגן. טעות. הנשיא ברק אובמה אמר את זה. למה אני יודע את זה בעל פה? בגלל שהוא אמר את זה לי. מטורף. ואמרתי. "הללויה." אבל יותר מזה, אמרתי, "איזו הזדמנות." אתם יודעים מה חשבתי? זה היה ארוע שעשינו על הנושא באוניברסיטת ג'ורג'טאון במאי 2015. וחשבתי, זה הפתרון לבעיה הכי גדולה שעומדת בפני אמריקה היום, מה? היא סובבת סביב הרעיונות האלו, ליברלים ושמרנים, לעזור לאנשים שצריכים אותנו הכי הרבה. עכשיו, אני לא צריך להגיד לאף אחד בחדר שאנחנו במשבר, באמריקה ובהרבה מדינות מסביב לעולם עם קיטוב פוליטי. הוא עלה לרמה קריטית, לרמת משבר. זה לא נעים. זה לא נכון. היה מאמר בשנה שעברה במאמרי אקדמיית המדע העולמית, שהוא אחד המגזינים המדעיים הכי יוקרתיים שמפורסמים במערב. וזה היה מאמר ב 2014 על חוסר סימטריות של מוטיבים פוליטיים. מה הם? זה מה שפסיכולוגים קוראים לו התופעה של להניח שהאידיאולוגיה שלכם מבוססת על אהבה אבל האידיאולוגיה של המתנגדים שלכם מבוססת על שנאה. זה נפוץ בקונפליקטים בעולם. אתם מצפים לראות את זה בין פלסטינים לישראלים, לדוגמה. מה שהכותבים של המאמר גילו היה שבאמריקה היום, רוב של רפובליקאים ודמוקרטים סובלים מחוסר סימטריות במוטיבים פולטיים. רוב של אנשים במדינה שלנו כיום שפעילים פוליטית מאמינים שהם מונעים על ידי אהבה אבל הצד השני מונע על ידי שנאה. חשבו על זה. חשבו על זה. רוב האנשים אומרים, "אתם יודעים, האידיאולוגיה שלי מבוססת על נדיבות בסיסית, אני רוצה לעזור לאנשים, אבל האנשים האחרים, הם מרושעים ויוצאים לתפוש אותי." אתם לא יכולים להתקדם כחברה כשיש לכם סוג זה של חוסר סימטריות. זה בלתי אפשרי. איך אתם פותרים את זה? ובכן, ראשית, בואו נהיה כנים: יש הבדלים. בואו לא נקטין את ההבדלים. זה יהיה באמת נאיבי. יש הרבה מחקרים טובים על זה. חברי ג'ונתן היידט הוא ותיק על במת TED. הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ניו יורק. הוא עובד על האידיאולוגיה והערכים של מורליות של אנשים שונים כדי לראות איך הם שונים. והוא הראה, לדוגמה, שלשמרנים וליברלים יש הדגשה מאוד שונה על מה שהם חושבים שחשוב. לדוגמה, ג'ון היידט הראה שלליברלים אכפת מעוני 59 אחוז יותר משאכפת להם מחרות כלכלית. ולשמרנים אכפת מחופש כלכלי 28 אחוז יותר משאכפת להם מעוני. הבדל בלתי ניתן לגישור, נכון? לעולם לא נסתדר יחד. טעות. זה הגיוון בו נמצא הכוח שלנו. זכרו מה העלה את העניים. זה היה האובססיה עם העוני, יחד עם השיטה לחרות כלכלית שהתפשטה סביב העולם. אנחנו צריכים אחד את השני, במילים אחרות, אם אנחנו רוצים לעזור לאנשים ולהוציא את שני המיליארד הבאים מעוני. איך דרך אחרת. המממ. איך נעשה את זה? זה דבר טריקי, לא? אנחנו צריכים חשיבה יצירתית. הרבה ממנה על הבמה. יזמות מברתית. כן, לגמרי, פנומנלי. אנחנו צריכים השקעות מעבר לים בדרך מקיימת, אחראית, אתית ומורלית. כן. כן. אבל אתם יודעים מה אנחנו באמת צריכים? אנחנו צריכים דרך חדשה באידיאולוגיה גמישה. אנחנו צריכים להיות פחות צפויים. לא? האם אתם מרגישים לפעמים כאילו האידיאולוגיה שלכם מתחילה להיות צפויה מראש? סוג של קונבנציונלית? האם אתם מרגישים לפעמים כאילו אתם תמיד מקשיבים לאנשים שמסכימים איתכם? למה זה מסוכן? בגלל שכשאנחנו מדברים במדינה הזו על כלכלה, מימין, שמרנים, אתם תמיד מדברים על מיסים ורגולציות וממשל גדול. ומשמאל, ליברלים, אתם מדברים על כלכלה, זה תמיד על חוסר שוויון בהכנסה. נכון? עכשיו אלה דברים חשובים, באמת חשובים בשבילי, באמת חשובים בשבילכם. אבל כשזה מגיע להרמת אנשים שגוועים וצריכים אותנו כיום, אלה הסחות דעת. אנחנו צריכים להתחבר סביב הדרכים הטובות ביותר למגר את העוני בשימוש בכלים הטובים ביותר שלרשותנו, וזה מגיע רק כשהשמרנים מבינים שהם צריכים ליברלים והאובססיה שלהם עם עוני, וליברלים צריכים שמרנים ואת האובססיה שלהם לשווקים חופשיים. זה הגיוון בו נמצא החוזק העתידי של המדינה הזו, אם נבחר לקחת אותו. אז איך נעשה את זה? איך נעשה את זה יחד? צריכים להיות לנו נקודות פעולה, לא רק לכם אלא בשבילי. מספר אחד. פריט פעולה מספר אחת: זכרו, זה לא מספיק טוב רק לסבול אנשים שלא מסכימים. זה לא מספיק טוב. אנחנו צריכים לזכור שאנחנו צריכים אנשים שלא מסכימים איתנו, בגלל שיש אנשים שצריכים את כולנו שעדיין מחכים לכלים האלו. עכשיו, מה תעשו? איך תביעו את זה? איפה זה מתחיל? זה מתחיל פה. אתם יודעים, כולנו בחדר, אנחנו מבורכים. אנחנו מבורכים באנשים שמקשיבים לנו. אנחנו מבורכים בשגשוג. אנחנו מבורכים בהנהגה. כשאנשים שומעים אותנו, עם סוג של אידיאולוגיה לא צפויה, אז אולי אנשים יקשיבו. אולי התקדמות תתחיל בנקודה זו. זה מספר אחת. מספר שתיים. מספר שתיים: אני מבקש מכם ואני מבקש ממני להיות האדם שמטשטש ספציפית את הקווים, שהם דו משמעיים, שקשים להגדרה. אם אתם שמרנים, היו השמרנים שתמיד ידברו על עוני וההתחייבות האנושית להיות לוחמים עבור העניים. ואם אתם ליברלים, היו ליברלים שתמיד מדברים על היופי של השווקים החופשיים כדי לפתור את הבעיות שלנו כשאנחנו משתמשים בהם באחריות. אם נעשה את זה, אנחנו נקבל שני דברים. מספר אחד: אנחנו נתחיל לעבוד על שני המיליארד הבאים ולהיות הפתרון שראינו הרבה ממנו בעבר ואנחנו צריכים לראות יותר ממנו בעתיד. זה מה שאנחנו מקבלים. והשני היא שאנחנו אולי נהיה מסוגלים לקחת מלחמה מכוערת וקדושה של אידיאולוגיה שאנחנו סובלים תחתיה במדינה הזו ולהפוך אותה לתחרות של רעיונות שמבוססים על סולידריות וכבוד הדדי. ואז אולי, רק אולי, כולנו נבין שההבדלים הגדולים שלנו לא באמת כאלה גדולים אחרי הכל. תודה לכם. (מחיאות כפיים)