Tip:
Highlight text to annotate it
X
חוויתי את תאונת הדרכים הראשונה שלי כשהייתי בן שש עשרה.
בדיוק קיבלתי את רשיון הנהיגה שלי ונסעתי הביתה
כשמכונית נכנסה לצומת
ובאנג! היא פגעה בי.
זה קרה כל כך מהר.
באנג!
אבל כשאני משחזר את הרגע הזה,
זה לא לוקח שתי שניות.
אני רואה את צמיגי המכונית מתגלגלים ליד שלט העצור,
יש לי זמן לחשוב,
"אני חושב שהמכונית הזאת הולכת לפגוע בי."
אני רואה את הפינה הימנית של מכסה המנוע
מתקמטת כמו נייר כסף,
אני רואה את הצבע האדום מתקלף ונסחף באויר,
אני רואה את כל זה, כאילו זה קורה בהילוך איטי.
בזיכרון שלי, החוויה הזו לוקחת עשר שניות.
אבל למה?
למה הזיכרון ההוא נראה ארוך יותר
מהזמן האמיתי שהוא לקח?
זו תופעה מעניינת
והיא לא רק לתאונות,
לרכבת הרים,
או לנשיקה ראשונה.
נראה כאילו הארועים האלה לוקחים יותר זמן מאשר במציאות.
אבל למה?
וכשאני כותב על הארועים האלה,
איך אני מעביר כזו הרגשה?
איך אני מאט את הזמן כסופר?
כדי לקבל תשובה, אנחנו צריכים לבקר בהוליווד.
הדרך בה יוצרים הילוך איטי בסרטים
תלמד אותנו איך כותבים יכולים ליצור הילוך איטי.
ראשית, בואו ניזכר איך סרט עובד.
כשהמצלמה נדלקת, היא לא מקליטה תנועה,
היא מצלמת הרבה תמונות בודדות.
אז כשהתמונות האלה מוקרנות במקרן,
הן מתערבבות ויוצרות מראה של תנועה,
כמו דיפדוף מהיר בספר.
אז בואו נדמיין שצלם צריך
לצלם את השחקנית מקפצת לה בשדה חרציות
בתנועה רגילה.
היכון, אקשן.
היא מקפצת בשדה,
הוא מקליט את זה,
ו... קאט.
בואו נגיד, למען פישוט החשבון
שהצלם שלנו מצלם 50 תמונות,
50 פריימים קטנים לאורך הסרט.
עכשיו, בואו ניקח את הסרט הזה ונקרין אותו
בקצב של 50 פריימים ב 5 שניות.
הקצב הזה קבוע,
המקרן תמיד יקרין באותה מהירות.
זה קל, יש לנו 50 פריימים, אז הסרט נמשך 5 שניות.
היא מדלגת בשדה....
... וקאט!
אז, איך אנחנו מאיטים את הסרט?
איך אנחנו יוצרים הילוך איטי?
אולי זו הפתעה, אבל אנחנו לא מצלמים פחות תמונות,
אנחנו מצלמים יותר תמונות.
מוכנים, אקשן!
היא מדלגת בשדה,
הוא מקליט את זה,
וקאט.
עכשיו יש לנו הרבה סרט, אורך גדול,
בואו נגיד 100 פריימים.
עכשיו, כשאנחנו מקרינים את זה,
לוקח יותר זמן לעבור את הסרט,
והנה השחקנית בהילוך איטי.
מדלגת בשדה החרציות!
מה שמביא אותנו עכשיו לכתיבה.
כשאתם כותבים נרטיב,
אתם אולי תרצו להשתמש בהילוך איטי בסצנות שלכם.
זה אפקט מגניב, בדיוק כמו בהוליווד,
והוא מושך את תשומת הלב של הקורא לרגעים חשובים.
ובכן, כך אתם עושים את זה.
אתם רואים, כשאנחנו קוראים,
המוח שלנו הופך את המילים לתמונות
והתמונות משולבות לפעולה.
אז מה שאנחנו קוראים זה מה שאנחנו רואים
בזמן שלוקח לקרוא את זה.
לדוגמה, דמיינו שאתם כותבים נרטיב
על הזריקה שבזכותה זכיתם במשחק האליפות.
הנה רגע שבו, כסופרים,
אולי תרצו להאט את הזמן
כדי באמת לתפוש את המתח משניה לשניה
שהסצנה יוצרת.
אתם מתרכזים,
אתם שמים את העיפרון על הנייר,
אתם באמת רוצים להאיט את הזמן,
אתם כותבים,
"זרקתי את הכדור לסל.
הזמן האט. אז זכינו."
כדי לקרוא את זה, לוקח שתי שניות;
לכן, הקוראים שלכם מדמיינים את הסצנה שלוקחת שתי שניות.
הכדור עולה, יורד, נגמר.
אז למרות שכתבתם "הזמן האט,"
אתם לא משיגים את האפקט הזה עבור הקוראים שלכם.
רק להגיד את זה לא גורם לזה לקרות.
עכשיו, בואו ניקח את מה שעשינו בסרט,
הזמן מאט עם יותר תמונות,
וננסה שוב.
הפעם אנחנו כותבים הרבה יותר.
"כופפתי את הברכים והחזקתי את הכדור בחופשיות.
נתתי לכדור לקפץ על הרצפה שוב,
התרכזתי.
זה היה הרגע.
יד ימין שלי התמתחה כששחררתי את הכדור במכה קלה,
הוא הסתובב קלות כשהוא התקשת לכיוון הטבעת.
החזקתי את הנשימה.
הכדור נגע באחורי הטבעת,
ונפל דרך הרשת ב"סוויש" מספק.
והקהל זינק ממושביו בשאגות."
רואים, עכשיו האטנו את הזמן בכתיבה.
השורה התחתונה היא זו:
יש רגעים בחיים שלוקחים יותר זמן
מאשר במציאות.
כשאתם מתכננים את הנרטיב שלכם,
חשבו על הרגעים האלה,
השבבים הקטנים האלה של החיים שלקחו יותר זמן מהשעון:
הרגע ששמעתם חדשות רעות,
הרגע ששמעתם חדשות טובות,
הרגע של ההתרגשות שהבנתם שהצלחתם בזריקה,
או הרגע שהבנתם שאתם תפספסו אותה.
ברגע שאתם מזהים את הרגעים האלה בנרטיב שלכם,
אתם יכולים להשתמש באפקט הזה כדי לעבור להילוך איטי כשאתם כותבים.
רק זיכרו: לא מספיק להגיד, "הזמן האט"
ולא מספיק לזרוק כמה שמות תואר
במשפט, ולסיים בזה.
כתיבה תיאורית היא כתיבה טובה, זה נכון.
אבל אם אתם רוצים להביע את ההרגשה של הילוך איטי בחיים,
אתם צריכים למעשה לקחת
יותר מרחב פיסי על הדף,
להשתמש ביותר סרט, אפשר להגיד.
וכך, אתם תיצרו מתח
ותשמרו על התעניינות הקוראים שלכם.
וכך, בפעם הבאה שתכתבו,
אתם תשלטו במצלמה של הכתיבה שלכם.