Tip:
Highlight text to annotate it
X
יום טוב לכולם. מה שלומכם?
מגניב!
כהתחלה הייתי רוצה להודות
במשהו שכולנו חולקים,
העובדה שלכולנו יש מכשולים בחיינו
יש לנו התנסויות, תלאות, יש לנו אתגרים,
יש לנו דברים שעוצרים אותנו
מלהגשים כמה דברים שאנחנו רוצים בחיים
בין אם הן שאיפותינו הגדולות, תשוקותינו העמוקות, והחלומות שלנו.
אתם יודעים, המכשולים יכולים להיות פיזיים, מנטליים, רוחניים
רגשיים, כספיים...
יכול להיות שילוב של כולם.
אבל מה אם נוכל להתחיל להסתכל על מכשולים בדרך אחרת
מה אם היינו יכולים להתחיל לראות אותם
במקום כדברים שעוצרים אותנו
מלהשיג את מה שאנחנו רוצים בחיים
מה אם יכולנו להתחיל לראות אותם כרגעים של הזדמנות?
אז הרקע שלי הוא צורה של אמנות
שמתמחה במכשולים, שבה מכשולים הם הכלי העיקרי שלנו.
אז, האמנות עצמה נקראת פארקור, ולפי ההגדרה פירוש הדבר
להתגבר על המכשולים של האדם בסביבה
תוך שימוש בגוף ובמיינד.
אז למזלכם, היום אני קצת פצוע
אז אינני יכול להדגים.
אבל אני יכול להראות לכם את הוידאו הזה.
(מוסיקה)
(מחיאות כפיים)
תודה.
זה לא קשה, זה רק נראה קשה.
אבל זה העניין, נכון?
אנשים מניחים שמה שאנחנו עושים הוא מטורף
הרבה פעמים.
בשבילנו זה נורמלי.
אנשים מניחים שזה מטורף, הם חושבים
שאנחנו פשוט מנסים להרוג את עצמנו
כדי לבצע את המעללים המטורפים האלה
ולקפוץ בין בניינים ולעשות דברים מגוחכים
רק כדי לפגוע בעצמנו. אבל זה רחוק מזה.
מה שאנחנו באמת מנסים לעשות הוא לדחוף את עצמנו
ולגלות ממה אנו עשויים, בשביל עצמנו.
כדי שנדע למה הגוף האנושי מסוגל
לדעת, למה המיינד מסוגל.
אז זה הדבר עם התפיסה המוטעית
בכל הנוגע לפארקור
אנחנו חייבים להתמודד עם כל כך הרבה אנשים שרואים את זה באור שלילי.
אם מסתכלים על פארקור מאז ראשית הזמן, לדוגמה,
האנושות כבר השתמשה בזה מאז ראשית ימיה
בעת שברחו מממותות
כאשר היה עליהם לטפס על עצים, כדי לצוד.
זה ב-ד.נ.א שלנו, זה בגנים שלנו.
אתם מסתכלים על ילדים, לדוגמה, וילדים מתחילים לנוע מגיל צעיר.
דפוס התנועה הראשון שעושה ילד
הוא מתחיל לזחול, נכון?
ואז, מזחילה, הוא מתפתח להליכה
לריצה.
הדבר הבא שאתם יודעים, הוא מטפס וקופץ
ואינכם יכולים לעצור אותו.
אתם יודעים זאת!
אבל מה קורה עם רוב ההורים
כאשר הילדים מתחילים לטפס ולקפוץ?
הם מתחילים לקצת לפחד,
הם פוחדים שהילד שלהם עלול להיתקל וליפול
שייפצעו, קשה.
מגובה שכזה.
ולדעתי זה אסון, כי סוג זה של הגבלה
לילדים האלה זה מה שמונע מהם
כל כך הרבה הזדמנויות בחיים.
אנחנו חייבים להיות מסוגלים לתת להם לחקור את סביבתם.
אנחנו חייבים לתת להם לנווט במגרשי משחקים.
אנחנו חייבים לאפשר להם מספיק חופש
כדי לעשות את הטעויות שלהם, וללמוד מהן בעצמם.
כי מה שקורה הוא, למשל, הילד הקטן הזה
בן 8, ילד קטן בשם ג'וני
אני לא יודע למה בחרתי בג'וני. אבל...
אז בואו נאמר למשל, ג'וני, הוא עולה על מתקני שעשועים קטנים אלה
על מכשולים קטנים אלה בבית-הספר שלו, או מה שיש
ובוא ונגיד, שההורים שלו אומרים.
"ג'וני רד משם, אתה תיפצע."
עכשיו, ג'וני הקטן מתנהג כמו, "הו אמא, בבקשה, בבקשה, בבקשה!"
אתם יודעים זאת כמוני.
" בבקשה! אני יכול לעשות את זה רק תנו לי לנסות עוד פעם!"
"לא ג'וני, רד למטה, אתה תיפצע.
אתה יכול למות, ג'וני!" אוקיי?
ג'וני מפסיק לשחק. הוא עוצר,ו זהו.
בכל פעם שיחזור למכשול הזה,
הוא יסתכל עליו, ויהיה כזה "המממ..."
אני לא יכול לגעת בזה, אימא אמרה לי שאני אמות.
אני הולך לפגוע בעצמי ממש קשה.
כך הוא תופס את המכשול הזה, כעת.
אז האם לוקחת ממנו את החופש שלו כשהוא נתקל בזה.
אז, מה קורה לג'וני?
הוא בערך בן 9, 10,11. בוא נאמר שהוא מגיע לגיל 15.
הוא מסתכל על המכשול הזה כעת.
הוא שכח שהוא יכול היה אפילו להתגבר עליו כשהיה ילד.
הוא ידע, עמוק בפנים, שהיה לו מה שנדרש
אבל כעת הוא לא יכול לעשות את זה,
כי הוא שכח את השליטה בגופו.
הוא שכח את התנועתיות שלו.
נניח שסוג זה של פחד מיושם על כל דבר אחר בחיים.
מה יקרה אז?
אז אם כן, מה שקורה באמת
זה שההורים האלה בקהילה שלנו במיוחד סביב פיירפילד,
הם מתחילים להביא את הילדים שלהם אלי.
אז אני שם עם הקבוצה שלי, בכל יום שישי בערב, בכל יום שלישי
מלמד אנשים צעירים, מלמד אנשים מכל הגילאים
כיצד להתגבר על מכשולים בחיים שלהם. פיזית.
הנה דוגמה מאחת מהכיתות שלנו.
(מוזיקה)
אז כולנו צריכים להתחיל איפשהו, נכון?
אתם לא מגיעים לזה בערב אחד בלבד.
ובכן, אם תבואו איתנו, אנחנו הולכים להראות לכם, טוב...
בשבילי, המכשול הגדול הראשון שלי,
המכשול הגדול ביותר שעמד בפני כשהייתי ילד
כאשר התחלתי לתרגל פארקור היה, החניון המסיבי הזה בן ארבע הקומות.
אני מסתכל על זה עכשיו, ואני רק אומר,
"לעזאזל, זה רק ארבע קומות",
אבל באותו הזמן, זה היה כמו: "לעזאזל!"
ארבע קומות...
אז נהגנו לצאת החוצה לשחק, כל שבוע,
נהגנו להסתובב סביב השכונה שלנו,
עם החברים והמשפחה שלנו.
היינו רואים מכשולים אלה, והייתי תמיד אומר לעצמי
שלא היה לי מה שצריך כדי להתגבר על זה.
הייתי מסתכל בזה,ואומר משהו כמו "לא, אני אעשה את זה מאוחר יותר, כשאשתפר
כשאהיה מנוסה יותר, לא כעת כשאין לי יכולת."
כך שיש הרבה ספק, הרבה חוסר אמונה בעצמי.
אני פוחד מגבהים.
רק עצם המחשבה על כך לבדה, היתה כמו...
אני מתחיל לרעוד, כפות הידיים שלי מזיעות. כל זה
אבל אז מה שקרה זה שראיתי את אחד החברים שלי מטפס.
הוא ירד, והראה לי. הוא אמר, "היי עלי, תנסה את זה!"
הוא טיפס על המכשול כולו, וירד חזרה.
ראיתי את זה מול העיניים שלי
והרגשתי כמו, "בסדר גמור! זה אפשרי!
ממזר שכמוך!"
(צחוק)
אז הלכתי, וניסיתי את זה, בסדר
והרגשתי כאילו, "בסדר, מגניב, מאט, בוא נעשה את זה ביחד!"
הלכנו יחד, התחלנו לטפס.
אנחנו מגיעים למכשול הראשון
מניחים את הידיים על פסי הפלדה,
כאילו, "בסדר גמור! בואו ונעשה את זה!"
אתה מביטים למעלה, אתם רק מסתכלים למעלה אתם רואה שם את הישבן של החבר שלכם!
(צחוק)
אתם רק מטפסים.
אתה מגיעים לחצי הדרך, אתם אומרים,
"וואו, זה מגניב! שלב שני, לא חשוב!
אני בחצי הדרך. זה כל מה שחשוב!"
מגיעים לשלב השלישי, "הו, יש רק עוד אחד!"
זה כל מה שזה, עוד קומה אחת!
מגיעים לשלב הרביעי ו"לעזאזל! אני כאן!"
מסתכלים למטה מגובה של ארבע רמות.
זו נפילה גדולה, אבל, פשוט תאמרו לעצמכם
"ראו מה השגתי!"
האם אתם יודעים למה אני מתכוון?
זה משהו שלא חשבתי שיש לי.
אבל הצלחתי להשיג בעצמי
עם העזרה של מאט.
אבל זה ההניין!
יש לנו יכולת רבה כל-כך וכל כך הרבה בתוכנו
שאנחנו לא יודעים עליה, עד שאנחנו מתחברים אליה.
מאט , מסתכל עליי ואומר,
"כל הכבוד גבר!" אנחנו מתחבקים, אנחנו מביטים מטה,
אומרים "בואו ונרד חזרה!"
אוקיי בנאדם...
(צחוק)
אז, אתם יודעים, טיפסנו חזרה למטה, שזה הרבה יותר מהר, והרבה יותר קשה,
מסתכלים למטה כל הזמן...
אי אפשר להתעלם מהגובה כשיורדים חזרה
אתם חייבים להסתכל למטה, לראות את השלב.
אז מה שאני עשיתי, היה לבוא הביתה משיעורי הדרכה אלה
והייתי חוזר הביתה והייתי כמו,
"היי אמא, כן, רק התאמנתי עם החברים שלי.
אנחנו רק תירגלנו את הדבר החדש הזה שנקרא פארקור."
היא היתה רואה דם על הידיים שלי.
הבגדים שלי מרופטים והכל.
לכלוך בכל מקום וזיעה. ואני הייתי כל כך מלא גאווה.
והיא אמרה ,אה, אה, אה!
אתה לא הולך לעשות את זה יותר!
אתה חייב להפסיק את האימונים. אתה חייב להפסיק."
"אמא, בבקשה!" "בסדר, בסדר!"
אז הייתי צריך לעבור את המכשול הזה, נכון? מה שהייתי עושה?
אמרתי שאני הולך להסתכל על המכשול הזה כהזדמנות.
התחלתי לשטוף את הכלים, התחלתי לשאוב את הבית
התחלתי לכסח את הדשא
עשיתי כל מה שיכולתי. כדי לקבל נקודות זכות.
אז אמא בבקשה! ואז הפסקתי לספר שאני מתאמן.
אהבתי את זה יותר מדי
בשבילי זה היה כמו האהבה שדוחה כל דבר אחר בחיים.
אז הייתי אומר,"הו, אמא, אני רק הולך היום לספרייה."
אתם יודעים, היינו מטפסים למעשה על הספרייה.
(צחוק)
זה היה כמו, "היי אמא, אני הולך לבלות (להיתלות באנגלית) עם החברים שלי"
אתם יודעים, כמו להיתלות איתם..
אבל זה חלק מהדברים שעשינו.
(מוזיקה)
אז אני הולך להשאיר אתכם עם 3 דברים
3 כללים מרכזיים שאני שומר לעצמי
כאשר אנחנו מתאמנים שם,
כשאנחנו מתמודדים עם מכשולים בכל היבט של החיים.
אחד, היו יצירתיים. השתמשו בכל מה שיש סביבכם.
הסתכלו מנקודת מבט שונה, מזווית שונה.
מספר שניים. אתם חייבים להסתכל על כשלון כעל מנוע של הצלחה.
כאשר אנו נופלים עשרים פעם, אנחנו קמים עשרים פעם.
ובפעם העשרים ואחת, אתה הולכים להיות הרבה יותר טובים,
מאשר אלמלא התחלתם בכלל.
עבורנו, הכישלון שלנו הוא ההצלחה שלנו.
כאשר אנו נופלים זה כאשר אנחנו לומדים משהו.
אנו לומדים משהו על עצמנו.
כל עוד אנחנו מוכנים לשוב ולקום, זה מה שחשוב.
ומספר שלוש, אתם חייבים לשמור על חשיבה חיובית זו.
לחשוב, בשבילנו בפארקור,
אם אנחנו חושבים שאנחנו הולכים ליפול, אז אנו נופלים.
אבל אם אנחנו חושבים שאנחנו הולכים לעשות את זה, אז נעשה את זה.
אז למיינד יש כל כך הרבה השפעה על מה שאנחנו עושים בחיים.
אנחנו יכול להתמוטט או לנצח.
אבל בכל מקרה, אנחנו חייבים להחליט.
תודה.
(מחיאות כפיים)