Tip:
Highlight text to annotate it
X
היום ברצוני לדבר אתכם
על האשה בתמונה שמאחורי.
שמה הוא הוסֶפה,
והיא נולדה בקובה
שנים מספר לפני המהפכה הקומוניסטית,
בסוף שנות ה-70,
היא החליטה אז
לעזוב מאחוריה את כל מה שהכירה,
בהיותה נחושה להעניק למשפחתה סיכוי
לחיים טובים יותר בארה"ב.
במקרה, היא גם סבתי,
ואחת הדמויות החשובות ביותר
בחיי, בימי ילדותי.
אחדים מזכרונות הילדות המאושרים ביותר
היו פשוט להגיע הביתה
בכל יום מביה"ס,
ולקבל חיבוק ענק מסבתי.
אבל אותו חיבוק עתיד היה להפוך את חיי עם פיהם.
כי כשראשי התחכך לצד גופה,
הרגשתי בגוש קשה.
כששאלתי אותה מה זה,
היא אמרה שזה שום דבר.
אבל מאוחר יותר שמעתי במשפחתי דיבורים
על גידול ועל סרטן.
איני יכול אפילו להתחיל לתאר לכם
מה הרגשתי באותו רגע.
סבתי היתה כל עולמי
וכשעמדתי בפתח והאזנתי
נעשיתי משותק מאימה.
התחננתי בפני סבתי והפצרתי בה
שתלך לרופא,
אבל המציאות האכזרית היתה
שמשפחתי פשוט לא יכלה להרשות זאת לעצמה.
ובמוחי הצעיר
הרעיון שחייה של סבתי
תלויים בשאלה של כסף,
לא נראה כלל הגיוני.
זאת היתה אולי הפעם הראשונה בחיי
שבה חשתי חסר-אונים.
חסר-אונים לנוכח הנסיבות,
חסר-אונים לנוכח חוסר-היכולת שלי לעשות משהו
למען אדם שהיה כה חשוב לי.
ואני זוכר שחיפשתי בייאושי מוצא.
לימים, נמצא מוצא
תודות לנדיבותו המקרית של חבר של המשפחה,
ולעולם אכיר לו תודה
על מה שעשה למען סבתי.
אך האם נוח לנו עם זה,
עם הרעיון שחייו של אדם
עלולים להיות תלויים באמצעיו הכספיים?
שהעושר קובע באופן ישיר כל-כך
משהו כה בסיסי ויסודי כמו בריאות?
באותה עת לא פקפקתי לרגע במציאות זו.
כילד, פשוט הפנמתי את ההתנסות שלי,
ונעשיתי ממוקד בעוצמה רבה בדבר היחיד
שחשתי שנתון לשליטתי: ההשכלה שלי.
רק אחרי שנים רבות,
כשהגעתי לסטנפורד,
ולקחתי קורס במדיניות הבריאות,
רק אז חשתי שוב חזק דיי
לבחון מציאות זו ולהטיל בה ספק.
במשך 10 שבועות ישבתי בכיתה,
מזועזע ומרותק ממה שלמדתי.
מזועזע מן ההיקף שבו גיליתי
שמאבקה הבריאותי של משפחתי
הוא בקנה-מידה גדול המאבק של כל אומתנו.
אך גם מרותק מכוחה של המדיניות
לחולל השפעות חיוביות מרחיקות-לכת כאלה
על חייהם של אנשים כה רבים.
התחלת לתהות אם המצב הנוכחי
במערכת הבריאות הוא אכן בלתי-נמנע,
או שמא מציאות שונה היא בגדר האפשר.
וחיפושי אחר תשובה לשאלה זו
עתיד להוביל אותי לפעילות
בת ארבע שנים בחמש יבשות,
כולל אירופה, אסיה ואפריקה.
והיום, ברצוני לקחת אתכם למסע
אל שלושה מהמקומות האלה.
הראשונה ברשימה שלי היא צרפת,
שדורגה, כך נוכחתי לדעת
כבעלת מערכת הבריאות הכי טובה בעולם,
ע"י ארגון הבריאות העולמי ב-2000.
ומה שהכי בלט לעיני,
כשעבדתי בבי"ח פריסאי, לא היה רק
עד כמה שירותי הבריאות הם נגישים לכולם,
אלא עד כמה היתה הסכמה גורפת
בקרב הצרפתים, שכך צריך להיות.
זה משהו שהייתי עתיד להכיר בהמשך
בנוגע למערכת הבריאות היפנית,
כשחייתי ועבדתי ביפן במשך שנה אחת.
זאת היתה מדינה
עם כמה מהתוצאות הבריאותיות הטובות ביותר,
תוחלת החיים הארוכה ביותר,
מהשיעורים הנמוכים ביותר של תמותת ילדים,
והיא הצליחה להשיג ביטוח מקיף,
כשיפן עדיין שיקמה את עצמה,
בעקבות מלחמת העולם השניה.
ולמרות הכל, הצליחה להוציא חצי
ממה שארה"ב מוציאה על שירותי בריאות לנפש.
כשאני נזכר כאן איתכם באותן חוויות,
אין בכוונתי לפשט יתר על המידה את הסוגיה
או לגרום לכם לחשוב שאני סבור
שמה שמצליח בארץ אחת,
ניתן להתאימו או להעבירו לאחרת.
ככל שהזדמן לי לחקור יותר מדינות ומערכות,
ככל שהזדמן לי לחקור יותר מדינות ומערכות,
כך הערכתי יותר ויותר באיזו מידה
אכן מורכבת היא סוגיית שירותי הבריאות.
אבל הגעתי גם למסקנה
שמה שניתן לבצע מבחינת הגישה לשירותי בריאות
תלוי במידה רבה בדברים שהחברה בוחרת לייחס להם ערך
ולאפשר לאוכלוסיה להשיגם.
הדוגמה הטובה ביותר לכך שעולה בדעתי היא רואנדה,
שבה עבדתי לאחרונה
עם יוזמת "גישה לבריאות" של קלינטון.
ארץ שנחרבה בטבח-עם
לפני פחות מ-20 שנה,
ו-10% מאוכלוסיתה נרצחה,
כשיותר מחצי מהאוכלוסיה
חיה עדיין בעוני.
בבית בו גרתי לא היו מים זורמים
ולא גישה ישירה לדרכים סלולות.
למזלי, היה לי חשמל:
הבית היחיד במחוז שהיה בו חשמל.
ועם זאת, אפילו בהעדרם
של משאבים כה רבים וצרכי-יסוד,
חשבו שם שאי-אפשר להתפשר על כך
שכל אדם יזכה
לשירותי בריאות ברמת מינימום בסיסית
עד שהם בחרו לאפשר זאת.
כמובן, איני טוען שלדעתי,
מערכת הבריאות של רואנדה היא מושלמת.
יש עוד הרבה עבודה לעשות.
אבל לאור העובדה שיש להם
תקציב בריאות שנתי של 56 דולר לנפש,
הייתי אומר שהם מצליחים לא רע.
והעולם שם לב לכך.
משהו שנראה כה בלתי אפשרי
לפני שנים ספורות בלבד,
הרעיון שמדינות מתפתחות
מסוגלות להשיג ביטוח מקיף,
נחשב כיום יותר ויותר לא רק לבר-ביצוע,
אלא לשלב הבא
בהתקדמות לקראת מערכת בריאות גלובלית ברת-קיימא.
זה היה אולי
הלקח הגדול ביותר מבחינתי.
כשיש רצון - מוצאים דרך!
בארה"ב לא נראה שזו שאלה של משאבים.
לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי,
בדו"ח הבריאות העולמית שלו מ-2010,
ארצות הברית מוציאה
מעל 2 טריליון דולר בשנה על שירותי בריאות,
מתוך הוצאה גלובלית של 5.3 טריליון דולר.
זה בערך 40% מכל הכסף
שהוצא בעולם כולו על שירותי בריאות.
במדינה אחת, במדינה שלנו.
אך משום-מה, 50 מיליון אמריקאים
מצליחים ליפול בין הסדקים ולהישאר ללא ביטוח.
במילותיו של אחד מעמיתי הרואנדים, שאמר:
"ריידן, אם המדינה שלך לא מצליחה בכך, מי יכול להצליח?"
וכשאני חושב על כך מנקודת-מבט זו,
השאלה שאני מוצא את עצמי שואל איננה
אם ביכולתנו להרשות לעצמנו
ברמת מינימום בסיסית לכל נפש,
אלא האם נבחר לאפשר זאת.
בשנה שעברה, גבר אחד בצפון קרוליינה שדד בנק,
ודרש דולר אחד, בתקווה להישלח לכלא
ודרש דולר אחד, בתקווה להישלח לכלא
כדי שיוכל לקבל טיפול רפואי
עבור גידול בחזהו
שלא היה בידו לשלם על הטיפול בו.
כמה נואש צריך אדם להיות,
להרגיש,
כדי שיהיה מוכן לסחור בחירותו
תמורת בריאותו?
באתי הנה היום כדי לשתף אתכם בסיפור שלי
כי למרות המחלוקות הרבות שנושא זה
מעורר לאחרונה בארצנו,
אני מאמין שביסודנו אנו רוצים
ומסוגלים לשאוף ליותר מן המצב הקיים,
שעולם שבו עוני חומרי
אינו מחייב בהכרח עוני בריאותי, הינו אפשרי.
עולם שבו בני-אדם כמו סבתי
אינם נאלצים לוותר על טיפול רפואי שיש בו כדי להציל-חיים
בגלל העדר משאבים.
אבל זה לא מתאפשר
בגלל שכמה קובעי-מדיניות, רופאים,
כלכלני בריאות ופרקליטים מתכנסים ביחד
ומתכננים פתרון מושלם.
שינויים ברי-קיימא באמת, כך אני מאמין,
תלויים בראש ובראשונה במה שכולנו,
כחברה, בוחרים להקנות לו ערך
ולהאמין שהוא אפשרי.
למה יש בעינינו ערך?
במה אנו בוחרים?
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]