Tip:
Highlight text to annotate it
X
צפון קוריאה לפעמים נרקאת ארץ הלחישות;
אנשים לא אומרים דברים בגלוי.
בדרך כלל הם לוחשים זה לזה והולכים במהירות!
זה אחד המקומות הסודיים ביותר על פני כדור הארץ,
זאת אחת המדינות המבודדות ביותר בעולם,
וכמבקר אתה די מרגיש את המציאות כזאת!
אף פעם לא מראים לך את כל התמונה;
אף פעם לא מספרים לך את כל הסיפור!
כל מה שאתה מקבל הם צללים מטושטשים;
כל מה שאתה מקבל זה לחישות שקטות!
וזה תלוי בך שתהבין מה הוא יושר ומה הוא פחד,
מה היא האמת ומה הם שקרים,
ומה היא המציאות ומה היא התעמולה כוללת וטהורה.
אחת החברות שלי הלכה לצפון קוריאה והיא הייתה מאוד מזועזעת מניסיונה.
צפון קוריאה הייתה מטורפת!
זה כנראה היה אחד המקומות האקזוטיים ביותר שאי פעם הייתי בחיים שלי
וזה לגמרי שינה את הדרך שאני חושבת על העולם.
זה שינה את הדרך שאני חושבת על ממשלות, זה שינה את הדרך שאני חושבת על החברה,
זה פשוט שינה את הדרך שאני חושבת על איך שאנשים יכולים לחיות את חייהם.
הייתי מוקסם! רציתי לדעת יותר.
אז, נכנסתי לאינטרנט, ניסיתי למצוא מידע נוסף על צפון קוריאה,
אבל אין שם יותר מדי חומר טרי.
מה שמצאתי היה בדרך כלל מיוצר במערב, חד צדדי
ולעתים קרובות - זה היה נראה פשוט חסר השכלה.
באוקטובר 2000, הנשיא שולח מזכירת המדינה שלו, מדליין אולברייט, לפיונגיאנג,
לשיחות ישירות עם קים ג'ונג איל.
הלכתי לאחר שהודרכתי על איזה סוג של תמהוני הוא היה.
מהאנשים שלנו, הוא היה מצטייר כדמוי מתבודד,
עם הרבה חברות ורואה סרטי פורנו
ובעצם סוג מאוד מוזר של אדם שלא היה לך שום מושג על איזה מן בן אדם הוא הולך להיות.
אני תמיד התעניינתי בתקופה הסובייטית, באמנות ובארכיטקטורת תעמולה
ופשוט במקומות מסתוריים ולא רגילים.
אז, רציתי ללכת.
מהשנה לשנה רק 1,000-2,000 תושבים זרים מורשים לבקר בצפון קוריאה.
רוב המבקרים באים כדי לראות את משחקי ארירנג ולא מצליחים לחוות הרבה יותר מזה.
אבל לא רציתי לנסוע כתייר טיפוסי.
אני רציתי לעשות משהו משמעותי.
לאחר חילופי מיילים עם חברה המפעילה סיורים לצפון קוריאה
קיבלתי אישור נדיר להביא את המצלמה שלי ולצלם וידאו.
הייתי הולך לצלם פרומו טיולים קטן מאוד בשביל החברה
והורשתי להשתמש בשאר הקטעים כדי להרכיב פרויקט משלי.
רוב האנשים נראים כחושבים שטיול לצפון קוריאה הוא בלתי אפשרי, או לפחות מאוד קשה,
אבל האמת היא שזה בעצם מאוד קל!
כל מה שהייתי צריך לעשות זה לשלוח באימייל את עותק של הדרכון שלי לחברה
והם דאגו לשאר הדברים משם.
החסרון הוא שאתה חייב לטייל עם קבוצה.
לצערי, זאת הדרך המעשית היחידה להיכנס לצפון קוריאה.
ובכן, זה מה שהייתי צריך לעשות.
הטיול שלי התחיל בוייטנאם, באחת הערים האהובות עליי,
באנוי היפה שלי, בת אלף שנה.
מכאן, לקחתי רכבת לילה לנאנינג ואז מאוחר יותר לבייג'ין, בסין.
אנחנו הולכים לשם למעלה! ... למעלה, לשם, איפשהו ... אני לא יכול לראות.
...האמת הוא מסריט, לא מצלם תמונה
בסוף, הייתי מוכן לעלות לרכבת לפיונגיאנג.
בתחנה פגשתי את מנהיג הסיור המערבי שלי.
אנחנו מרימים את המיקרופון הזה?
הרוח לא הולך להיות בעיה, נכון?
עליתי לרכבת, כולם מתרגשים בגלל שאנחנו הולכים לצפון קוריאה
ואז הרכבת מתחילה לזוז ופתאום,
הפאניקה נפרצת.
ואני מסתכל מחוץ לחלון
ומתברר שאיש נשאר על הרציף.
עכשיו, אם זה היה תייר זר - טוב, זה אשמתו שהוא פיספס את הרכבת,
הוא יצטרך לתפוס את הבאה.
אבל בהיותו אדם קוריאני, אני לא יכול שלא לתהות,
מה הולך לקרות לבחור הזה כשהרכבת הזאת מגיעה לפיונגיאנג
והוא לא עליה.
זה דרמטי.
מאוחר יותר באותו הלילה יצא לי לדבר עם גבר קוריאני אחר והוא אמר לי שהבחור השאיר את כל הדברים שלו
ברכבת. הגבר היה מאמין שאחיו, כפי שהוא קרא לו,
היה אמור ללכת לשגרירות צפון קוריאה בבייג'ינג והיה אמור מקבל עזרה מהם.
אתה יודע, אני חושב שאו שהוא ייקח טיסה או רכבת אקספרס.
שאלתי אותו - האם אח שלך הולך להסתבך? האם הוא הולך לקבל עונש?
הוא יהיה בסדר ... אני מקווה.
הבחור אמר לי: "הוא לא הולך לקבל עונש; הוא יקבל ביקורת".
עכשיו, מה הפירוש של מילה 'ביקורת' אומר?!
אנחנו הולכים לצפון קוריאה!
זאת 'להקת מורנבונג'. זאת להקה חדשה שכנראה קים ג'ונג און בחר בה אישית.
תמונה ... - אין בעיה! ...אה, חבר שלי!
מעבר הגבול, זה בעצם נהר.
בצד אחד זה סין, בצד השני זה קוריאה.
בצד הסיני אתה רואה מסחריות, אתה רואה בניינים גבוהים, אתה רואה קצת פרסום
ואז אתה חוצה את הנהר לצד הקוריאני ושם יש כמה אנשים מסתובבים ליד הנהר
שם... אין שם שום דבר האמת.
ואז הרכבת מגיעה למשרד המכס, אני מניח, לבניין כלשהו
וההתרגשות דעכה די מהר, כי במשך שלושת השעות הבאות
שום דבר לא קרה באמת.
ולאחר בדיקת מזוודות די טיפוסית, הרכבת שוב המשיכה באיטיות והגעתי לצפון קוריאה.
מדינה 33. צפון קוריאה.
זה ערב, הגעתי לפיונגיאנג ואני זוכה לפגוש את מורי הדרך שלי.
תחי מפלגת הפועלים המפוארת של קוריאה!
יחי המנהיג הגדול, עמית קים ג'ונג און!
הנשיא קים איל סונג והמנהיג היקר קים ג'ונג איל תמיד יהיו איתנו!
...ואז,מקדימה אתם יכולים לראות את... אנדרטת קרן המפלגה...
...לא קר לך?
...קצת קר!
ניגשתי למדריכים, הצגתי את עצמי.
הם לא רצו להיות ידידותיים. הם לא רצו אינטראקציה.
במקום זה, הם הציגו לי מספר כללים שאני חייב לציית להם בעת ביקור בארצם.
...במדינה שלנו אתה צריך לעשות את זה, במדינה שלנו אתה לא יכול לעשות את זה.
1. אסור להסריט עמיתים קוריאניים
במדינה שלהם, אסור לי לצלם וידאו, אסור לי לצלם תמונות
של אנשים מקומיים, מכיוון שהם יכעסו עליי
ואני אהיה בצרות.
2. כבד העיתונות
במדינה שלהם, אם אני קורא עיתון שבו יש תמונה של קים ג'ונג איל,
קים איל סונג, קים ג'ונג און - אסור לי לקפל את העיתון למחצית;
אסור לי לפורר אותו, אסור לי להביע חוסר כבוד בכל דרך באופן מוחלט.
ודרך אגב - בכל עיתון יש תמונות של המנהיגים היקרים שלהם
בכל דף ודף.
3. "צילומים צריכים להיות מציאותיים"
כאשר מצלמים פסלים כלשהם או מונומנטים של המנהיגים היקרים,
אתה תמיד חייב לצלם אותם מזווית נמוכה,
אתה תמיד צריך לצלם את התמונה כולה.
אל תחתוך את הכתף, אל תחתוך את הנעליים,
אל תחתוך שום דבר בכלל.
עכשיו, האם צייתתי לכל הכללים האלה?
ובכן, בגבולות היגיון. אני באמת מרגיש שעשיתי מספיק כדי בכנות לא לפגוע באף אחד,
אבל עדיין להישאר נאמן לעצמי.
הייתי אמור להישאר במלון יאנגגאקדו ונאמר לי
שפירושו של יאנגגאקדו הוא "האי של הכבש עם קרניים".
אז אני מניח, שהתאכסנתי במלון "האי של הכבש עם קרניים".
יאנגגאקדו הוא בניין בן 50 קומות עם מסעדה מסתובבת על הגג;
הוא ממוקם על אי קטן ומבודד באמצע פיונגיאנג.
שמו אותי בקומה 26 - כל הקומות מתחת 26, כל הקומות מעל 26, הם ריקים לגמרי!
כל האורות כבויים, אין שם אף אחד,
המסעדה על הגג - ריקה!
יש קזינו במרתף, יש כמה חדרי קריוקי, יש ככל הנראה, ספא, בריכת שחייה,
כמה מסעדות שונות - אין אף אחד. ריק לחלוטין!
...סליחה, לא תמונה!
ועוד דבר. במלון יאנגגאקדו קומה 5 חסרה.
גם אין גישה לא לקומה 4 ולא לקומה 6.
מה יש בקומות האלה? אף אחד לא יודע!
למחרת בבוקר קמתי די מוקדם ונסעתי לשדה התעופה
לטיסה שלי להר פקטו, המהווה את מקום הולדתו המיתי
של המנהיג היקר עמית קים ג'ונג איל.
אייר קוריו, חברת התעופה הלאומית של צפון קוריאה, אינה ידוע על חיותה כחברת התעופה הגרועה ביותר בעולם.
הטיסה באמת לא הייתה משהו מיוחד, אבל שוב - אני טסתי אמריקן לפני,
אני טסתי יונייטד לפני - הם גרועים!
אייר קוריו לא היתה גרוע יותר. היא לא היתה טובה יותר, אבל גם לא גרוע יותר.
וגם, לא היה להם דמי מטען נוספים.
מהבסיס של הר פקטו, איפה שהייתה חניית האוטובוס
לפסגה, איפה שתוכלו לראות את "אגם הרקיע" האייקוני
זה היה האמת טרק די לא קצר.
כולם הלכו בקצב שלהם - ואני נפרדתי מהמדריכים.
ברגע שהגעתי לפסגה, הקמתי חצובה עם מצלמה לצילום הטיימלפס של האגם.
אבל פתאום, הבחור הקוריאני העצבני הזה צץ ודורש שאני אזיז את המצלמה שלי ,כנראה שזה בדרך שלו.
אז, קניתי לעצמי כשלוש דקות בניסיון להכריח אותו, אך בסופו של הדבר הייתי צריך לחתוך.
הלכתי משם, ביקשתי ממישהו להצטלם
ומשום מקום, משמאל וימין, כולם רוצים להצטלם ביחד.
ולפני שהבנתי את זה, הבחור הממורמר מופיע!
הוא דוחף את כולם הצידה, ועכשיו הוא מתעקש להצטלם ביחד גם כן.
אז המדריכים הגיעו וזה היה פחות או יותר סוף האינטראקציה עם המקומיים.
מהר פקטו, אני נוסע למחנה סודי.
זה מקום היסטורי שבו המנהיג הדגול קים ג'ונג איל נולד ובילה את ילדותו.
התמונה ההיא מראה את הנשיא שלנו קים איל סונג ולאחר מכן את האם קים ג'ונג סוק ולאחר מכן
את המנהיג הגדול שלנו קים ג'ונג איל, בגיל בן שנה.
ולאחר מכן, אתם יכולים לראות שם, פסגת "ג'ונג איל".
"ג'ונג איל" הוא שמו של מנהיגנו הגדול "קים ג'ונג איל", פשוט "ג'ונג איל",
לכן אנחנו קוראים לפסגה הזאת "ג'ונג איל".
חצי מהדברים, חצי מהמקומות, נקראו על שמם של המנהיגים היקרים!
...האזור הזה הוא אזור מאוד מסתורי!
יש הרים על שמם של המנהיגים היקרים, יש עצים על שמם של המנהיגים היקרים,
יש פרח על שמו של המנהיג היקר בקוריאה!
זה שיר שנכתב על ידי הנשיא שלנו קים איל סונג.
ואז, זוהי חתימתו של נשיא קים איל סונג שלנו.
...בואו!
לפי מסמכים ישנים, קים ג'ונג איל למעשה נולד ברוסיה,
עם זאת בקוריאה, בסיפור כרוכים קשת בענן וציפורים מדברים.
לאורך כל הביקור שלי שם, אני באמת לא יכולתי שלא לתהות,
איך כל האנשים האלה ירגישו כאשר יום אחד הם יגלו את האמת?
מאז תחילת הטיול, אני חיכיתי לאיזה סוג של חוויה מקומית.
הייתי תקוע ברכבת וחשבתי לעצמי: "טוב, כשאני מגיע לפיונגיאנג, הטיול הזה סוף סוף יתחיל"
ואז אני מגיע לפיונגיאנג וכן, אני תקוע במלון.
בבוקר למחרת אני חושב "זה כאשר הדברים הולכים לקרות", אבל לא!
שמים אותי באוטובוס, ואז במטוס ואני כל הזמן סגור.
זה השלב שבו אני מבין שניסיון מקומי - הוא פשוט לא הולך לקרות.
אבל, אני ניגש למר מו ואני שואל אותו: "מר מו, אתה יכול לספר לי קצת על החיים שלך?" - לא.
"גב 'סלמה, את יכולה לספר לי קצת על הממשלה שלכם?" - בהחלט לא.
ובשלב זה אני מגיע להבנה השנייה שלי ששני אלה, הם לא באמת מדריכי טיולים!
הם פשוט דוברי תעמולה, הם שם כדי ללוות אותי ממקום אחד לשני, כדי לתת את הרושם
של טיול טוב, כאשר למעשה - הם מתים שאני אעזוב.
כניסיון האחרון שלי ניגשתי אל מר ג'ים ושאלתי
"מר ג'ים, אתה יכול לספר לי משהו על האידיאולוגיה ג'וצה שלכם?"
ולהפתעתי הרבה, הוא ממש נדלק! הוא היה מאוד שמח ששאלתי!
בתשובה שלו לא היה הרבה היגיון.הרבה מתעמולה שלהם,
הרבה מהאידיאולוגיה שלהם לא נראית לי יותר מדי, ואם הייתי צריך לנחש,
רוב הקוריאנים כנראה לא יכולים לעקוב אחריה גם כן.
הרעיון של ג'וצ'ה הוא רעיון של "הסתמכות עצמית". זה רעיון שאדם הוא האדון לגורלו.
ובלי ללחוץ, שאלתי אותו
"ובכן, האם אתה באמת מאמין שהאידיאולוגיה הזו מתורגמת לאנשים?"
"האם אתה באמת חושב שכל הקוריאנים יכולים להגשים את כל מה שהם חולמים על?"
פשוט לא הייתה לו תשובה בשבילי. ובנקודה הזאת חזרנו לאוטובוס ושיחתינו סוג של נגמרה.
מלון באותו הערב ממש הזכיר לי את "הניצוץ" של סטנלי קובריק.
הוא היה זנוח, באמצע שום מקום והרגיש כאילו אף אחד לא היה שם מאות שנים.
ואני באמת תהיתי, האם צוות המלון, האם הם באמת באים לעבודה כל יום, אפילו כשאין שם תיירים
והאם הם עדיין מעמידים פנים שהוא עדיין עוסק כרגיל?
ואז הגעתי לחדר שלי והדלקתי את טלוויזיה.
הטלוויזיה עבדה כל הערב.
רציתי חוויה מקומית וממש קיבלתי אחת...
ישבתי בחדר במלון המחורבן הזה,
ללא מים חמים, עם שטיחים ישנים ומסריחים,
עם תמונות בשחור לבן ומוסיקה מהפכנית מחצרצת מהטלוויזיה
ואני פשוט הרגשתי הועבר למציאות אחרת ומוזרה.
אם זה היוקרה המערבית שאתה משוויץ לזרים, באיזה סוג של תנאים, המקומיים בעצם מתגוררים?
הערב ההוא העברתי בשתיית יין אוכמניות במסדרונו של המלון.
מה שמצאתי מעניין יותר, אם כי, הייתה המלצרית החמודה, והעובדה שהיא
הייתה מהופנטת לחלוטין מהמסך מגע בטבלת של אחד התיירים.
היא בילתה את רוב הערב בלשחק "אנגרי בירדס" עד שפתאום הופיע מר מו.
הוא גירש את הבחורה המסכנה... והתחיל לשחק בעצמו.
ב-4 ביולי שנת 1976, המנהיג היקר קים ג'ונג איל בא לכאן והקבע את המקום שבו נוכל לבנות אנדרטה זו.
כל העם הקוריאני קורא לנשיא קים איל סונג כנמר ההרים.
אז אנחנו צריכים לבנות אנדרטה זו כהיבט צעיר מאוד של נשיא קים איל סונג.
לאחר שלמדתי הכל על הגובה, משקל והצפיפות של הפסל של המנהיג היקר
וביקור במוזיאון המוקדש ל... המנהיגים היקרים,
לקחתי כיוון לשדה התעופה לטיסה שלי לצ'ונגג'ין.
אזור צונגג'ין קיבל הרבה תשומת לב שלילי בעשרות שנים האחרונות.
במהלך שנות ה-1990 האזורים חוו רעב כבד אשר הסתיים במוות מרעב כ-20% של האוכלוסייה המקומית.
בשנת 2009, ספר שזכה בפרסים בשם "אין מה לקנא" פורסם על ידי עיתונאית אמריקאית.
באמצעות ראיונות עם עריקים וחומרים מוברחים, הספר ניסה לחשוף את המציאות של חיי היום יום באזור.
השקתו ממש הביכה את משטרו של קים ג'ונג איל ושימש כאחת הסיבות לזה שהתיירות נהייתה אפילו יותר מוגבלת בשנים האחרונות.
אם יש תמונה אחת שנשארה איתי מצ'ונגג'יו, אלה חייבים להיות המפעלים.
זו היא העיר הראשית לתעשייה הכבדה. ישנם מתחמי מתכת רבים
ומתחמים כימיים רבים כאן. וגם יש הרבה בסיסים צבאיים.
בכל פעם כאשר אנחנו פותחים את המפעל שני המנהיגים הגיעו לכאן.
לא לתמוך בבסיס הצבאי, אבל רק כדי לשפר את חייהם של האנשים.
שני המנהיגים ביקרו כאן יותר מחמישים פעמים.
תחת הדרכתו החמה של נשיא קים איל סונג והמנהיג היקר קים ג'ונג איל העיר הזאת
הפכה לעיר מודרנית.
לאחר כ-6 שעות נסיעה לקחו אותי למקום לכאורה מודגש בעיר המודרנית צ'ונגג'ין,
למועדון הדייגים.
זה היה בעצם מבנה מגודר עם חדר קריוקי, עם שולחן ביליארד,
עם בירה ו... מעט מאוד אחר.
נאמר לי שיש לי בערך כשלוש שעות לשרוף שם.
אחרי זה, מה יש בלו"ז?
כן, אני חושב, לסיים את הבירה הזאת מהר, ואז ללכת למלון מהר, צ'ק אין, מקלחת
ולשתות בבית המלון - זה יותר טוב.
לא הרשו להסתובב, אבל יכולתי לצאת לחצר.
ומתברר שנוכחותם של הזרים עוררה לא מעט התעניינות מהאנשים המקומיים,
במיוחד מהילדים.
הרבה מהילדים, הם באו, תקעו את פניהם דרך השערים, ניסו לראות יותר טוב
ואני נפנפתי לכמה מהם, חלקם חייכו, חלקם התביישו
וברור שהם היו מאוד סקרנים - אחרי הכל, ייתכן שהם אף פעם לא ראו זרים לפני.
עם הרחובות חסוםות בגדרות ניסיתי לצלם כמה תמונות דרך הסדקים
עם עדשה ארוכה יותר, אך תוך שניות - סלמה הופיע.
היא כעסה יותר מאי פעם, וטענה שהמקומיים באו אליה
ואמרו עליי, היא טענה שהם היו מאוד כועסים עליי
ובעצם, אני מאוד הסתבכתי.
אני נכנסתי לחדר שלי, הסתכלתי דרך החלון ודי התרגשתי!
יכולתי ממש לראות את החיים של הקוריאנים המקומיים מנקודה הרבה יותר קרובה מאשר כל נקודה אחרת מאז תחילת הטיול.
מאוחר יותר נאמר לי שללא מלונות אחרים בעיר
למדריכים לא היתה ברירה אלא להביא את הזרים למרכז של המרכז,
למקום המוקף במקומיים.
אבל אחרי המפגש הקודם שלי עם סלמה, עכשיו אני מרגיש ממש פרנואידי ואני ממשיך לתהות,
אפילו ללא מדריכים בסביבה, האם המקומיים יראו אותי? האם הם באמת ילשינו עליי?
והאם באמת אסתבך בגלל שאני מצלם?
למרות הרגשה קצת נוקשה, ההופעה בארוחת הערב של מלצריות היתה אחלה
כדי לסיים את היום.
לגיטרה שלהם היו חסרים מיתרים, היא היתה לגמרי מחוץ למנגינה, אבל הם השלימו
עם חיוכיהן.
לאחר ארוחת ערב, ג'ים ניגש אליי ושאל אותי אם הייתי מרוצה מהתשובה הקודמת שלו
בקשר לאידיאולוגית ג'וצ'ה. היה די ברור שהוא רצה לדבר על זה עוד.
סיפרתי לו קצת על הטיולים שלי. סיפרתי לו את מה שידעתי על צפון קוריאה.
פתאום אני מקבל מבטים עצבניים ממנהיג המערבי של הסיור ,
הוא רוצה שאני אסתום את הפה, אבל, אני סוג של התעלמתי ממנו
ואני אמרתי לג'ים שאני לא חושב שצפון קוריאה הייתה מקום ממש שמח בשביל האנשים שגרים בה.
אולי הלכתי רחוק מדי, אבל ג'ים הקשיב.
מאוחר יותר אני גם שאלתי אותו - אם צפון קוריאה רואה את צפון ודרום קוריאה כמדינה אחת,
למה שצפון תפציץ את אי יונפיונג של הדרום,
למה שיסכנו את אחיהם?
פגזים נופלים על אי יונגפיונג שמסמנים את המטח הראשון על אדמות של דרום קוריאה
בלמעלה מחצי מאה.
אז הנוצות של עשן התנחשלו מהאי הקטן, סיאול העלה את רמת הכוננות להכי גבוה.
בתגובה לברד של כ -200 פגזים מהצפון,
דרום קוריאה הביאה מטוסי קרה F-16 לזירה.
חילופי אש נמשכו כשעה.
כ-70 בתים ומבנים אחרים הוצתו על ידי פגזי ארטילריה של צפון קוריאה
מכריחים את התושבים להתפנות לבונקרים תת קרקעיים.
ג'ים אמר לי שזה היה עיוות על ידי התקשורת המערבית.
הוא אמר לי שזאת היתה התקפת נקמה ורק התמקדה בבסיס צבאי באי הדרומי.
עשיתי קצת מחקר בשלב מאוחר יותר, והוא לא בדיוק טעה.
פתאום מו נדחף לשיחה, הוא האשים אותי שאני מרגל דו פרצופי ועיתונאי סמוי.
ביקשתי ממנו לחלוק את מחשבותיו הכנות אך לצערי הוא לא היה מוכן לעשות את זה.
אם קבוצת בובות מדרום קוריאה יעיזו לפלוש לתוך
מים טריטוריאליים של צפון קוריאה אפילו מאית מילימטר,
כוחות מזוינים מהפכתיים של צפון קוריאה ימשיכו לעשות פעולות צבאיות חסרות רחמים נגדה.
האמת היא, שאתה צריך להיות קצת דו פרצופי בצפון קוריאה.
בעיניי, כל כך הרבה דברים כל כך מעוותים ,שגויים ורעים מאוד, עם זאת
עבור רוב האנשים, בין אם זה אמיתי או כתוצאה מאינדוקטרינציה כבדה,
הם באמת מאמינים שכל זה נכון.
אז גם אם מרגישים כל כך הרבה כעס נגד מנהיגיהם, אני מבין
שרק על ידי כיבוד של מה שהם מאמינים בו,
אני יכול לצפות שהם ייפתחו אליי.
ואז.. החשמל נפל.
בבוקר ביקרתי באנדרטה נוספת של - הפתעה, הפתעה ...נשיא קים איל סונג.
מישהו שאל: "ובכן, עם כל הבעיות שהמדינה ניצבת בפניהם, למה המנהיגים
מבזבזים כסף ומשאבים, למה הם מקימים פסלים לעצמם.
הנשיא קים איל סונג והמנהיג היקר קים ג'ונג איל מקבלים דברים טובים רק בשביל האנשים, לא בשביל עצמם.
אני מתכוון - חיים טובים ו... בריאות טובה, דברים הכי טובים.
המנהיגים הגדולים הם בלתי אנוכיים לחלוטין,
הם דואגים רק לאנשים.
קים איל סונג היה אדם ביישן, הוא לא רצה את הפסל!
אבל האנשים התחננו בפניו עד שהוא סוף סוף הסכים.
הפסל היה אמור להיות חלול, אבל כנראה שאנשים
הרגישו שזה לא היה ביטוי מספיק חזק של אהבתם.
למה הם החליטו למלא אותו בפנים ולהפוך אותו למוצק?
יותר מרהיב.
יותר חשוב.
בגיל של 4-5 הילדים האלה היו הרבה יותר טובים מאשר רוב המבוגרים המקצוענים שראיתי.
...וזאת היתה רק ההתחלה.
באותו זמן בטיול מצאתי את האסטרטגיה הכי טובה לצילומים.
הייתי צריך להישאר רחוק ככל האפשר ממו וסלמה וניסיתי
להסתובב עם מר ג'ים, שהיה באמת די ידידותי ותומך.
בדרך חזרה לפיונגיאנג, אולי כדי להרתיע את הצילומים שלי עוד יותר, מו הודיע כי הוא
אף פעם לא יביא תיירים נוספים לאזור.
אחרי זה הוא התחיל להתפאר בהטרדת מבקרים אחרים עם מצלמות.
יום אחד אני ארגנתי עיתונאי סמוי.
אני והנהג שלי שברנו את המצלמה של העיתונאי.
הוא תמיד פתח את החלון, צילם תמיד ...
ואז, בסדר, הבטחתי עם נהג:
... אז אני, פשש!".אם אני נוגע בכתף שלך, בבקשה לעצור את האוטובוס מאוד פתאומי"
ואז העיתונאי הפיל את המצלמה שלהם על הכביש.
אהבתי את זה.
בהמשך, הוא החליט לשיר לקבוצה.
היום יום חג לאומי. זהו יום מאוד משמעותי
כאשר המנהיג היקר קים ג'ונג איל התחיל מדיניות סונגון.
פירושו של סונגון הוא "צבא קודם".
כדי לחגוג את סונגון אכלתי ארוחת צהריים באחת המסעדות הייחודיות ביותר בצפון קוריאה,
הפאסט פוד היחידי שלהם
נטוש ואולי המקום היחידי בעולם ללא קוקה קולה
אחרת זה היה די טיפוסי
אחר כך נסעתי לבאולינג, שבו לאחר קצת עידוד
ממנהיג הסיור המערבי, מו סוף סוף הסכים לתת קצת קול למצלמה.
אנשים נורמליים, כל אנשים: עובדים, סטודנטים, אפילו קשישים בשביל הפעילות הגופנית
באים לכאן כדי לשחק כדור.
בדרך חזרה לאוטובוס הבחנתי במכולת.
שום דבר מיוחד, פרט - כל המדפים ריקים
והפירות בתצוגה עשויים מפלסטיק.
ככל הנראה, זה קישוט ו... - אסור לי לצלם.
ואז הגיע עוד סט של סרטי שנות ה-70.
מרכז בריאות וספא ענק מצויד במספרה סוריאליסטית, בסגנון ג'טסונס.
גלוריה, אוי ואבוי! אני לא יכולה לתת לה לראות אותי במצב כזה!
מוסח, הלכתי משם והעברתי חצי שעה בלחקור
את המסדרונות של הבניין רב קומות הזה לפני שפגשתי את המדריכים
על שפת בריכת שחייה האולימפית, שנבנתה עבור העם על ידי המנהיגים האדיבים של צפון קוריאה.
בתור פינוק קטן, לקחו אותי לסיבוב במטרו של פיונגיאנג, כולל חלק מתחנות שבדרך כלל אינן
פתוחות למבקרים.
דבקתי באסטרתגיה שלי של להיות יותר קרוב לג'ים ולהימנע ממדריכים אחרים.
מה שלא לקחת בחשבון זה שבעקבות זה אני יכול לעשות לג'ים בעיות.
לפני סוף היום עצרנו בריקוד המוני,
החגיגה לכבוד חג סונגון.
ג'ים סיפר לי עוד יותר על התרבות הקוריאנית
והסכים לתת ראיון מצולם בקשר למדינתו ובקשר
להופעה שהייתי צריך לראות באותו הערב.
אבל רק שניות לאחר מכן, אני עולה על האוטובוס ואת ג'ים פתאום לוקחים לצד.
נאמר לו שצריכים אותו במקום אחר ולי נאמר שהוא לא יהיה עם הקבוצה
הערב.
בין אם צירוף מקרים או התערבות מתוכננת על ידיהם של המדריכים הבכירים,
אני רק יכול לשער.
אבל בנקודה זו בטיול
אפילו התרחיש הפרנואידי ביותר נראה אפשרי.
באותו ערב הייתי אמור לחוות את זוכה שיא הגינס
חגיגת ריקוד ואקרובטיקה של צפון קוריאה
וגולת הכותרת המרכזית עבור רוב המבקרים - משחקי ארירנג.
מה שהיה חסר למחשקי ארירנג במשאבים
הם בהחלט השלימו ביצירתיות ומספר עצום של מופיענים.
עשרים אלף מראים את הרקע. ושמונים אלף מופיענים.
שמונים אלף אנשים בהופעה? וואו!
עשרים אלף לרקע. בסך הכל, מאה אלף אנשים.
לפני ההגעה לוונסון עצרתי ליד חווה קולקטיבית באזור.
אלף ושלושה אנשים חיים בחווה זו
ושמונה מאות מהם עוסקים בה.
כבר לא הופתעתי כשחווה נראתה בכלל לא כמו משהו שראיתי בדרך.
הנשיא קים איל סונג מלמד אותנו
אסור לנו לעבוד בידיים שלנו,
אנחנו חייבים להשתמש במכונות.
מהאוטובוס לפני ראיתי הרבה יבולים הרוסים, אבל כאן השדות נראו ירוקים ובריאים לחלוטין.
לא הייתי בטוח אם לטיול הזה היה כל ערך תיירותי בכלל והיה לי
די קשה להאמין שחווה זו הייתה טיפוסית אחת.
אני, לעומת זאת, למדתי את הסיפור שמאחורי הסיבה למה מספר 3 הוא מספר המזל בקוריאה.
הנשיא קים איל סונג שאל את הקצינים:
"האם אתם יכולים לנחש, כמה אפרסמונים יש על עץ הזה?"
הקצינים אמרו - 500 אפרסמונים על עץ הזה.
באותו זמן, נשיא קים איל סונג צחק.
"למה אמרתם רק 500?"
הנשיא קים איל סונג אמר "שמנה מאות"
אז אחרי שנשיא קים איל סונג עזב, כל החקלאים הורידו את האפרסמונים מהעץ וספרו
כמה אפרסמונים יש על עץ הזה. בדיוק מאה ושלושה אפרסמונים
על העץ הזה.
אז האנשים בקוריאה חושבים שמספר 3 הוא מספר מזל.
כמו במדינות מערביות - 7 מספר מזל. קוריאנים חושבים שמספר 3 הוא מספר מזל.
אז ... שמונה מאות ולאחר מכן שלוש. שלוש מהווה שלושה בני מזל.
לאחר ביקור בבית ספר מקומי שלשמחתי היה הרבה יותר עדין מאשר בצ'ונגג'ין
אני המשכתי לעיירת החוף של וונסון.
אני אוהב לטייל לבלתי ידוע, למקומות הלא מפותחים אבל במקרה הזה
אני באמת מקווה שאוכל לחזור ולראות את העיר הזאת משגשגת
וחייהם של האנשים משתפרים.
תיירות יכולה לגרום לכך, אבל רק אם ההגבלות על האנשים
יוסרו.
ניסיתי לצלם את הדייג בשקיעה ומו עצבן אותי סופית.
אמרתי לו מה אני חושב על העוינות המתמדת שלו,
אמרתי לו מה אני חושב על ההטרדות המתמדות שלו
ואמרתי לו שהידידות שלי יכולה ללכת עד כה
עד שאני מקבל אותה גם בחזרה.
אחרי כל, היתה לנו הסכמה שאני אצלם.
היתה בינינו הסכמה שאני מצלם חלקים של וידאו עבורם!
מו וסלמה דיברו ביניהם בקוריאנית,
הם בעליל לא הרגישו בנוח, בעליל היו נבוכים
וגם, לא הייתי דו פרצופי יותר.
אבל, זה בהחלט הסלים את המתח בינינו
ועכשיו אני תהיתי אם יגבילו אותי עוד יותר.
אני לא בטוח איך, אבל תוך עשר דקות
היחס של מו השתנה לחלוטין.
פתאום הוא הפך לידידותי, והזמין את כולם לטעום מאכלי ים על המזח
ובפעם הראשונה מאז תחילת הטיול
הוא היה נחמד, הוא היה פתוח.
בצורה עדינה, הוא גם אמר לי
שאם יאפשר לי לצלם, הוא עלול לשאת השלכות כבדות.
ניסיתי לדמיין את עצמי במצבו וניסיתי להבין.
לאחר משחק הבוקר של כדורעף - "צפון קוריאה נגד האימפריאליסטים"
החוויה הקוריאנית שלי לאט לאט התחילה להתקרב לסיומה.
לאחר ארוחת צהריים ליד המפל אולים, הלכתי לאוטובוס
ומצאתי תייר אחר מסביר את הראיון של יוטיוב לג'ים וסלמה.
אז הוא הראה להם אחד מהסרטונים הפופולריים ביותר באינטרנט
שהקליט אותו מראש.
ג'ים רצה יותר ובדרך חזרה לפיונגיאנג
הוא ביקש ממני את הנגן MP3 שלי
והדבר הראשון שהוא זיהה זה שהנגן היה עשוי בקוריאה.
הייתי קצת מודאג שפגעתי בגאווה שלו, אבל הוא לא נפגע ...
אני חושב שזה היה רק עוד זרע שנזרע איפשהו בתוך המוח שלו.
(...כולנו חיים בצוללת צהובה, צוללת צהובה...)
ג'ים שמע את הנגן שלי בכל הנסיעה חזרה לפיונגיאנג.
הוא נבהל כשהוא במקרה שם שיר של רמשטיין,
אבל חוץ מזה - הוא אהב את ג'ון לנון.
(...דמיין את כל האנשים חיים בשלום...)
והבנתי שצפון קוריאנים לעולם לא שמעו על ביטלס,
מעולם לא שמעו מוסיקה אלקטרונית,
הם לא מכירים 'גנגנם סטייל'.
הם מעולם לא שמעו על דלאי לאמה ולא מכירים את שייקספיר.
אין להם מושג איך ערים מודרניים כמו טוקיו, דובאי
ואפילו הונג קונג נראים.
הוא גם בילה שעתיים בלשחק במה שבעיניי
היא אפליקציית ציור הכי פרימיטיבית שיש
וזה באמת נגע בי כשהגעתי הביתה והדלקתי את הנגן שלי ו...
...וראיתי את זה.
ברוכים הבאים לצפון קוריאה!
תהנו בביקור שלכם!
להתראות שוב!
אחר הצהריים צילמתי את הראיון האחרון שלי עם המנהיג הסיור המערבי.
זה טוב להחליף רעיונות, תחושות ורגשות עם אנשים.
כולם לומדים אחד על השני וזה עוזר.
אל תצחיקי אותו, בחייך!
היתה רק תעלומה אחת שהרגשתי שאני חייב לפתור לפני שאני עוזב את קוריאה:
הקומה החמישית של יאנגגאקדו.
במהלך הטיול שמעתי שקומה 5 זה המקום שבו המדריכים הקוריאניים שוהים
תחת מעקב כבד כדי לוודא שהם לא מתמשחתים מרעיונות מערביים.
ראיתי הרבה קוריאנים עולים על מעלית בקומה 7,
אז החלטתי לרדת לקומה 7 ולנסות להגיע לקומה 5 דרך גרם המדרגות.
למרות שחשיפת התעלומה הזו היתה יכולה להוות סוף נהדר לסרט שלי,
לצערי - נכשלתי.
בדיוק כשהגעתי לגרם המדרגות הבחור הקוריאני הזה מופיע והוא לא היה הולך לתת לי לעבור.
במקום העימות, הפעם
החלטתי לעזוב.
אני מניח שזה ייתן לי עוד סיבה לבקר שוב בצפון קוריאה.
מעולם לא ראיתי את סין כמדינה חופשית יותר מאשר ביום שחזרתי לבייג'ינג
מצפון קוריאה.
יכולתי לעבור לרחוב אחר בלי לבקש רשות,
יכולתי לקנות את מה שרציתי,
נראה לי שלאף אחד לא היה אכפת מהמצלמה שלי.
טוב, לפחות זה היה נראה חופשי עד שהבטתי במסך לעיל.
לפני שנסעתי לקוריאה, ציפיתי שהטיול יראה לי כמה מושלמת ואידיאלית היא מדינה שלהם,
רציתי שהמדריכים ילמדו אותי, יראו איזה גן עדן היא בעצם קוריאה
כי רציתי להבין אותם יותר טוב ורציתי להבין מה מלמדים אותם.
במקום זה - השאלות לא קיבלו הערכה ולא ניתנו תשובות.
האיום הצפון קוריאני הוא די מופרז לדעתי,
אני לא חושב שהם מאיימים אפילו קרוב לאיך שמנסים להראות אותם.
הם לא באמת מדינה סוררת, הם מדינה מאוד מאויימת,
הם מרגישים מאוד מאוימים מארצות הברית שמבצעים משחקי מלחמה כל שנה
עם דרום קוריאנים ויפן.
אני חושב שמה שהם באמת רוצים שיהיה...
...זה הסכם שלום, שחוזר לשביתת הנשק ומוחק את זה עם הסכם שלום
וקצת הבטחות מארצות הברית וממדינות מערביות בכלל
שהם לא הולכים להיות מותקפים.
זו מדינה מאוד קשה לחיות בה,
החיים של אזרחים הם נוראיים,
אבל זה נעשה גרוע יותר, זה הוחמר על ידי אמברגו נגדם.
אני עדיין לא בטוח אם ביקור בקוריאה היה נכון אתית או לא.
אנשים יגידו לך שהכסף מתיירות תומך בהפרות נוספות על ידי המשטר,
אבל אז שוב, אם כל אחד ואחד באמת יודע מה כסף המס שלו
משמש במדינות המוצא שלו.
ומה שקשה להבין זה שצפון קוריאה רחוקה מקפיטליזם
כמה שאפשר מבחינה אנושית.
אין לי ספק שיש להם רצונות, שאם יינתן להם הזדמנות הם היו יאהבו לקנות דברים,
יאהבו שיהיו להם דברים, אבל - אין מה לקנות!
אין שם רעיון של היצע וביקוש,
אנשים לא מרוויחים שכר אמיתי,
הם מרוויחים מנות במקומות עבודה שהם מוקצים להם.
קוריאנים - הם לא שונים מאנשים אחרים בעולם!
מה ששונה הוא שאי שם בהיסטוריה המודרנית שלהם
כמה דברים השתבשו ממש.
כמה שיותר הם מאוימים, כך הם יותר כמו קיפוד,
הם יוציאו את הקוצים שלהם.
כאשר הדרום קוריאנים משגרים טיל תלת-שלבי, מתי שיפנים עושים כמו שהם עושים לעיתים קרובות,
האם זה נחשב לפעולה פרובוקטיבית? זה שימוש כפול בטכנולוגיה, בדיוק כמו צפון קוריאנים עושים.
נראה שצפון קוריאה היא המדינה שמקבלת בראש כל פעם
ואם רק היינו קצת פחות חשדניים,
אם היה לנו איזשהו סוג של... גישה רגועה יותר,
גישה הרבה יותר אינטליגנטית וזהירה כלפי צפון קוריאה,
אני חושב שהיינו מוצאים כי הקוצים האלה היו יורדים,
כפי שעשו בעבר, הראו,
הם עשויים להפוך ליותר משתפים פעולה.
בעוד קוריאה בעיקר מקבלת תשומת לב שלילית,
זה חשוב לציין שהאנשים באמת השיגו כמה מעללים מרשימים!
פיונגיאנג היא די עתידנית! זה העתיד שדמיינו בשנות ה -70,
אבל זה לא מקולקל ע"י נאונים, מסכי אל סי די, לוגואים של סטארבקס.
בארירנג לא השתמשו במסכי LCD. היו להם מקרנים עם רזולוציה נמוכה, אפקטים זולים של LED
והיו להם עשרים אלף מופיענים הופכים קרטיסים צבעוניים
כדי ליצור תמונה.
ואני חשבתי - וואו - אם הם יכולים לעשות מופעה כזאת ללא טכנולוגיה,
מה הם היו יכולים לעשות אם היו להם משאבים של מערב?
אני חושב אם הם רק היו נפתחים טיפה, צפון קוריאה היתה יכולה להפוף לאחת
הכלכלות המובילות בעולם.
היה יכול להיות שם כוח עבודה זול וחרוץ.
היה יכול להיות שם שוק כמעט לכל אינדוסטריה.
חייהם של קוריאנים היו משתפרים.
המדינה היתה מתפתחת מהר.
החסרון העצוב הוא - אם קוריאה תיפתח, האם האנשים ירגישו מועברים אל העתיד?
האם הם יהיו מוכנים לעולם המודרני כשמעולם לא השתמשו במחשב לפני,
ללא נקודת התייחסות במונחים של תרבות מודרנית, מוסיקה, קולנוע;
לאחר שמעולם לא שמעו על ויקיפדיה, אייפון, או גוגל
ולרוב הקוריאנים, כשמעולם לא פגשו זרים בעבר.
כל מה שאני יודע שאם קוריאה תיפתח,
אני אעשה את ההכי טוב שלי כדי להיות שם כבר למחרת וכדי לחוות את זה ממקור הראשון.
הנשיא קים איל סונג מלמד אותנו
מטרות הזהב שלנו למפלגה הם לבנות את המדינה נהדרת, משגשגת וחזקה.
אומה כמו גן עדן.
לכן, אנחנו צריכים לבנות את המדינה החזקה הזאת בהקדם האפשרי
ולמסור אותה לדור הבא.
�