Tip:
Highlight text to annotate it
X
יש לי שאלה אליכם:
איך ידעתם מה תרצו להיות כשתגדלו?
אני לא ידעתי. אז שאלתי את אבי,
כי אבות יודעים דברים כאלה, נכון?
הוא אמר שכדאי לי ללכת על מחשבים וראיית-חשבון,
וכך תמיד אוכל למצוא עבודה.
ובכן, מבחינתי, משהו השתבש,
ולדעתי גם אצל כולנו, כי, שימו לב:
אילו עשרה מאיתנו אכלו יחד ארוחת ערב,
סטטיסטית, שבעה מאיתנו היו מתלוננים
כמה אנו משועממים ומתוסכלים בעבודה.
כלומר, רובנו הגדול, בארה"ב,
חיים באדישות ובסהרוריות,
בעבודה שלנו ואולי אפילו בחיינו.
הצגתי את השאלה הלא-נכונה לאדם הלא-נכון,
ובכך גזרתי על עצמי להיות שונאת-עבודה.
וכבר בגיל 23 הייתי כזאת, ולא שינתה העובדה
שעבדתי בשביל חברה יוקרתית והרווחתי היטב:
מבפנים, הייתי מנותקת לגמרי,
וזה זיהם את כל חיי.
באותה עת הייתי נתקלת באותם מעטים ונדירים
שפשוט פרחו בעבודתם.
הייתי קוראת עליהם או פוגשת בהם,
והם היו שונים מבחינה איכותית.
היתה שם חיוניות, והם עסקו בהענקת מתנתם לעולם.
והיה לי ברור שאני לא כזו.
איך אוכל להיות אחת מהם?
התחלתי מכך שעשיתי את כל המבחנים לבחירת מקצוע, וקראתי את כל הספרים.
אבל עדיין לא ידעתי איך לשנות את העבודה שלי.
אז הלכתי וחיפשתי בכל מקום תשובה לכך.
במסורות דתיות, באמנות, בפסיכולוגיה ובעסקים.
וכולם כיוונו אותי לאותו המקום,
והוא, שפסחתי על משהו חשוב ביותר בעצמי.
ואני חושבת שזה כך אצל רבים מאיתנו.
מהאמנויות ומהמסורות הדתיות למדתי דברים כמו זה.
המשורר רומי אמר: "הניחו ליופי שאתם אוהבים להיות מה שאתם עושים."
וג'וזף קמפבל אמר מה שכולנו מכירים: "לכו אחרי חדוותכם."
ושייקספיר אמר: "היו נאמנים לעצמכם."
והרגשתי שלושה דברים: עונג, בלבול וספקנות.
עונג כי, כאילו, "וואו! יש דרך לחיות בעולם הזה!"
מבולבלת, כי האף שלי היה כעת לחוץ עוד יותר כנגד הזכוכית,
כשהבטתי באנשים האלה שפורחים בעבודתם,
שאיכשהו פתרו את החידה הפואטית הזו
שאני לעולם לא אבין.
וספקנות משום שעדיין לא ידעתי
איך לשנות את העבודה שלי בעזרת הרעיונות האלה,
וגם פקפקתי, שאפילו אם אבין את זה,
אולי לא אוכל להשתכר כדי מחייתי.
אבל זה היה לפני שגיליתי מטען שלם של מחקרים עכשוויים.
הנה דוגמה למה שלמדתי מעולם העסקים:
המון אנשים עושים קורס קריאה מהירה.
והעיקר איננו הקריאה המהירה,
אלא הטבע האנושי. הנה, ראו את זה.
לפני שהם בכלל ניגשו לקורס, אחדים מהם היו קוראים ממש איטיים,
ואחרים קראו ממש מהר.
אינטואיטיבית, הייתם חושבים
שבגלל שהקוראים האיטיים היו בתחתית הפוטנציאל שלהם,
הם יכלו להרוויח הכי הרבה.
והקוראים המהירים, משום שהיו ממילא בשיא הפוטנציאל שלהם,
יכלו להרוויח הכי פחות.
ומה קרה?
ההיפך הגמור.
הקוראים האיטיים עלו ב-50%.
לא רע! עד שמסתכלים על הקוראים המהירים.
הם עפו ל-600%.
אנו חושבים שנצמח הכי הרבה כשהביצועים שלנו עלובים,
ושאם רק נעבוד ממש קשה ונתאמץ מאד,
נוכל להצטיין בכל דבר.
אך נוכחתי לדעת שכל הידע שלנו על כך מוטעה.
הבה נבחן לעומק את מה שהקוראים שלנו מראים לנו,
ודמיינו לרגע שכל קבוצת קוראים
היא אדם אחד.
אם מניחים ספר לפני קוראת איטית, היא מתייאשת.
אין לה תאבון רעבתני לקריאה.
יש לה תאבון לדברים אחרים, רק לא לקריאה.
אז אם היא תתאמן ותתרגל את זה, היא תשתפר,
ותהיה מיומנת ואולי טובה,
אבל היא לעולם לא תשיג לשליטה מלאה,
כי הקריאה איננה טבעית למערכת שלה.
היא בעצם זרה לה.
נכון, זאת יכולת. אבל זאת יכולת זרה.
כך שאם היא הולכת לעבודה שמסתמכת על היכולת הזרה הזו,
היא תהיה פחות יצירתית ופרודוקטיבית בעבודתה,
ולכן לא תזכה להכרה,
וסיכוייה להיות לחוצה, מדוכאת
וחולת לב עולים פי שניים.
כשמניחים ספר לפני קוראת מהירה היא נדלקת.
יש לה תאבון רעבתני לקריאה וחייה מלאים בספרים.
וכשהיא מתאמנת ומתרגלת את זה היא מגיעה לשליטה מלאה,
כי הקריאה טבעית למערכת שלה.
זהו זרע של הגאונות הטבעית שלה.
ואם היא הולכת לעבודה שמסתמכת מאד על זה,
הסבירות שהיא תאהב את עבודתה גבוהה פי ששה,
היא תהיה יצירתית ופוריה ברמות-על בעבודתה,
ולכן תזכה להכרה ככוכב עולה,
וסביר פי שניים שהיא תשגשג בחייה.
מסתבר שמוסדות מחקר כמו "גאלופ",
שחקרו זאת ב-30 השנים האחרונות אצל מיליוני אנשים,
ויש מוסדות מחקר נוספים שמאשרים דבר זהה,
מסתבר שהמחקר הזה אומר משהו דומה מאד
למה שהמשורר רומי אמר לפני 800 שנה:
מה שטבעי לנו ומצוי בתוכנו הוא המפתח
להצטיינותנו בעבודה ובחיים.
כך שהדבר שאנו פוסחים עליו הוא הגאונות הטבעית שלנו.
וכשאנו ניצבים בפני שינוי בקריירה, גדול או קטן,
השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא:
"מהי הגאונות הטבעית שלי?"
למסורות שונות יש שמות שונים לגאונות הטבעית.
ודאי שמעתם על "זרימה", "הנעה פנימית",
"חוזקות", "טבע אלוהי".
לא משנה איך נכנה זאת.
זה מופיע כשמציבים אתכם מול פעילות שאתם ממש אוהבים,
וזאת פעילות ייחודית שמאד טבעית לכם.
זה כמעט כאילו שאין מצב שלא תעשו את זה.
אתם עוברים ל"טייס אוטומטי" ולגמרי שקועים בכך.
האינסטינקטים שלכם בוערים ואתם לומדים ממש מהר.
ושילוב הדברים המיוחד הזה שקורה בתוככם הוא פלא.
יכולתם לעשות את זה כל היום אם רק היו דואגים לכם לאוכל.
אז אני מציעה משהו פשוט להפליא,
וקטן במפתיע.
העבודה שאתם שונאים או סובלים ממש כרגע,
היא בעצם המקום הכי טוב לזהות את גאונותכם הטבעית.
כי 75% מאיתנו זוכים לנצל את גאונותנו הטבעית בעבודה לפחות פעם בשבוע.
אבל השנאה מעוורת.
אז בתוך העוורון הזה, שימו לב מתי אתם נדלקים.
אצל כל אחד זה אחרת, אבל שימו לב לרמזים שגופכם נותן לכם.
אולי כפות ידיכם ידגדגו, או לבכם יחיש את פעימותיו,
או עיניכם יאירו,
יהיה אשר יהיה מה שיפעיל את האיתות הזה בעבודה, עשו את הפעילות הזאת.
ועשו אותה שוב, ושוב ושוב.
לא משנה אם אינכם חושבים שאתם טובים בזה,
או שזאת עבודה לא חשובה. זה לא חשוב.
אם תעשו אותה שוב ושוב, אתם תפתחו אותה.
בחיי, במהלך עבודה ששנאתי, שמתי לב שאני נדלקת
כשאני שואלת אנשים לגבי דברים שחשובים להם.
סיפרתי את זה לחברי ולמשפחתי והם אמרו: "זה כל-כך מתאים לך.
"לא משנה איפה נשים אותך - זה מה שתעשי."
ואני לא יועצת מנהיגות כזאת שמספקת המון עצות,
אבל אני כזאת ששואלת המון שאלות.
ואני תמיד ערה למה שמדליק אותי בעבודה.
השיטה של "זהה-עשה-שנה" היא תרגול של חיים שלמים.
העולם זקוק לעוד אנשים יצירתיים ומשגשגים,
ואתם בדיוק כאלה.
ואם אתם זקוקים לתזכורת,
פשוט הביטו סביב על העולם הגשמי המדהים שבו אנו חיים.
דבורים מייצרות דבש, הן לא מפיקות חלב.
פרחי בגוניה פורחים בצל, ולא בשמש.
וכשצריך להבריג בורג,
מברג עושה מלאכה טובה בהרבה מאשר מספריים.
אז יש לי שתי שאלות אליכם.
מהו הטבע של כל אחת ואחד מכם?
מהי הגאונות הטבעית שלכם?
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]