Tip:
Highlight text to annotate it
X
[דייב ארסמוס, יזם]
אם השאלה היום היתה: "האם טוב לתת?"
ודאי לא היה נדרש לנו זמן רב להסכים על כך.
אבל השאלה היום שונה באופן יסודי.
השאלה היא: "האם הנתינה טובה עבורכם?"
וזו שאלה שאני מוצא תמיד שהדעות עליה חלוקות.
כי יש אנשים שמתארים התנסויות שהן כמו חור שחור,
שהם לא מקבלים כלום בתמורה,
גם אם ציפו לכך.
ואחרים מאמינים באמת ובתמים שבנתינה מדובר במטרה עצמה,
ושהם לא צריכים לקבל דבר בתמורה.
אבל מה שאני בא לטעון היום,
הוא שלא רק שהנתינה יכולה להיות טובה עבורכם,
אלא שהבנת כוחה של הנתינה
עומדת ביסוד ההבנה מי אנחנו
ומה תפקידנו בקרב האנשים.
כשהייתי בן 10, מורתי, הגב' טיילור,
סיפרה לנו סיפור על שני מקומות שנראו ממש זהים.
היו אלה אולמות נשפים
מקושטים ויפים, כמו המקום הזה.
הם הוכנו לאירוע חגיגי
עבור מאות אנשים,
ובשני המקומות
הדבר היחיד המוזר היה
שפריטי הסכו"ם היחידים היו כפות-עץ ענקיות.
במקום הראשון,
האנשים היו מדוכאים, רעבים ובודדים,
ובמקום השני האנשים היו מאושרים, צוחקים,
הם פטפטו משך כל האירוע ועשו חיים.
והיא הסבירה לנו שבמקום הראשון,
ההבדל היחיד היה שהאנשים הניחו שהכפות נועדו
להאכיל את עצמם,
והנסיון להפנות את כפות הענק האלה אל פיותיהם
התברר כמסובך כל-כך,
שהם נעשו מתוסכלים, מדוכאים,
וכמובן, רעבים.
במקום השני, מישהו הבין
שהכף לא נועדה כדי להאכיל את עצמו,
אלא את מי שיושב מולו בשולחן.
כשאחרים ראו שזה מצליח,
הם חיקו אותו, חלקו את מזונם, יצרו קשרים,
אכלו בצוותא את המזון ונהנו מהחיים.
לא הקשבתי להרבה ממה שהגב' טיילור אמרה לי בביה"ס.
אם את מקשיבה, אני מתנצל.
אבל הסיפור הזה נשאר איתי.
כשהייתי בן 15, הלכתי למחנה נוער,
וביום הראשון
ביקשו מאיתנו להתאסף במעגל גדול,
ואז אמרו: "כולם, לצעוד צעד אחד פנימה,
"ועוד צעד פנימה."
כעת עמדנו צפופים כשכתפינו נוגעות,
הרגשנו לא בנוח, כמו כל מתבגר מחוצ'קן,
כשאחרים קרובים מדי אליו.
ואז אמרו לנו: "פנו הצידה וצעדו עוד צעד פנימה."
כעת פנינו לגמרי פנים אל פנים וגב אל גב.
והדבר הבא שאמרו לנו לעשות היה מנוגד לגמרי לכל הגיון.
הם אמרו: "כשנספור עד שלוש, כולנו נתיישב."
בלי כסאות, זה מטורף לגמרי.
אבל הם בכל זאת אמרו: "אחת, שתיים, שלוש - לשבת!"
ואם מישהו מכם עשה דבר כזה,
באיזה תרגיל גיבוש מטומטם בעבודה,
ברור לכם שהאדם שלפניכם יתיישב בחיקכם,
ואתם תתיישבו בחיקו של זה שמאחוריכם.
איכשהו, ביחד, תיצרו מבנה שתומך בעצמו,
משהו שאין סיכוי שהייתם משיגים לבד.
הרגשתי אז שלמדתי משהו כה עמוק ויסודי,
שלא ידעתי איך לנסח אותו,
על החיבור ההדדי בינינו, כחברה.
רבי ג'ון זקס, בלונדון,
מספר את זה הרבה יותר טוב ממני.
הוא אומר: "תאר לעצמך לרגע שיש לך כל הכוח בעולם.
"וברגע של טירוף,
"אתה מחליט לשתף בכוח הזה עוד תשעה אנשים.
"מה יישאר לך?
"עשירית מהכוח שהיה לך בהתחלה."
ואז הוא אומר: "תאר לעצמך שהיתה לך כל האהבה בעולם,
"ואתה מחליט לשתף בה עוד תשעה אנשים.
"מה יישאר לך?"
הכלכלה של האהבה שונה מזו של הכוח.
כשאתם חולקים אהבה, זה לא גורע מחלקכם.
זה רק מוסיף לכם.
וזה גם מוסיף לאנשים שאיתם אתם חולקים.
האהבה היא נגיף.
היא מתעצמת כשחולקים אותה.
היא נוצרה כדי להתחלק בה.
יש לי שתי חברות.
שמה של האחת הוא דני,
ושמה של השניה - איילה.
אנו חברים טובים למדי.
הן חברות קרובות מאד.
אנו מבלים המון ביחד.
לעתים קרובות, כשאנו במסעדה, התחלתי לזהות משהו קבוע.
דני כמעט תמיד משלמת עבור הארוחות,
על איילה.
היא תמיד הנהגת התורנית.
לאיילה יש תמיד מצבי רוח.
רגע אחד היא שמחה, וברגע הבא - עצובה.
דני תמיד מספרת לי איך איילה בוכה לה,
אני לא מכיר את איילה זמן רב, כמו את דני,
אבל לפעמים תהיתי מדוע דני רוצה להמשיך ולתת,
להמשיך לתת לאיילה,
כשההרגשה היא תמיד שאיילה רק לוקחת.
אבל יש משהו שאתם צריכים לדעת על איילה.
היא בת שבעה חודשים ודני היא אמא שלה.
[צחוק]
וכשיודעים את זה, זה משנה את המשוואה מיסודה.
כל מה שחשבתם על איילה - הכל השתנה.
לא בגלל שמשהו חומרי השתנה במשוואה,
אלא כי משהו לא-מוחשי נוסף למשוואה:
הקשר בין אם לבת,
שכולנו מבינים, אך לא בהכרח יכולים לנסח במלים.
וזהו האתגר שמציבה ההבנה
איך אמא ממשיכה לתת כשאיננה מקבלת דבר בתמורה.
והאמת היא,
שכאשר איילה מחייכת או מביטה בעיניה,
היא מקבלת מאיילה יותר
מכל מה שדני תוכל אי-פעם לתת לה במונחים חומריים.
כי הרי הנתינה האמיתית איננה סתם עיסקה;
זאת אהבה בפעולה.
כשמסתכלים על הדברים המוחשיים בעולם הזה,
רואים רק חלק קטן מהמשוואה.
כשעושים חיפוש ב"גוגל",
תוך זמן קצר מוצאים המון מחקרים
שתומכים בהנחה שעליה אנו מדברים היום:
האם כדאי לתת?
התשובה פה-אחד היא "כן".
אפשר לראות במחקר הפיזיולוגי
את ההשפעה של זה על בריאותנו.
אפשר לראות שאנשים שמעורבים בסגנון-חיים של נתינה
אכן מוסיפים שנים לחייהם,
מפחיתים את לחץ הדם
ואת הסיכון ללקות במחלות לב.
נוכל לבחון את ההשפעות החברתיות.
אנו רואים שאנשים שתורמים לאחרים סביבם
בונים קשרים חזקים יותר,
וזה יוצר קהילות וחברות טובות יותר,
משפר את איכות החיים והשלווה במערכי החיים השונים.
נוכל אפילו לבחון את המישור הנוירולוגי.
אנו יכולים לבדוק את ההשפעה על מוחנו,
כשאנו נוטלים חלק פעיל בנתינה.
זה מחזק את ערוצי הסרוטונין והדופאמין,
שמופעלים כשאנו עושים דברים כמו סקס,
אכילת שוקולד או שימוש בסמים.
זה טוב עבורכם ברמה הבסיסית.
אך מדוע, אם כן, אנו מוצאים
שבדור שלנו יש ירידה בנתינה ברמה של מגפה?
אני לא חושב שזה עקב העדר הוכחות,
העדר מחקרים או העדר חשיבה בנושא.
אני משוכנע שזה פשוט בגלל העדר מנהיגות.
ולכן התחלנו בעריכת ניסויים על דרכי נתינה שונות,
כדי לראות אם נוכל להפעיל התנהגויות אחרות אצל אנשים,
כדי לעודד את מעורבותם במטרות ראויות.
אם כן, הכירו את הרב.
הרב הוא חבר טוב שלי.
הוא מנהל את TEDx בצפון בריטניה.
הוא החליט להרים אירוע בנובמבר האחרון,
וקרא לו "לתפור לך חברים".
חמישה אנשים יעלו על הבמה
ולמען מטרה שחשובה להם,
הם יעשו משהו מטופש אם נגייס כסף בכמות מתאימה.
הצלחתי לשכנע את הרב שזה רעיון טוב,
והוא, בטפשותו, הסכים.
עשינו קצת עסקים, כייפנו קצת,
היו הופעות חיות,
ונהנינו ביחד.
בערך בחצי הערב,
גייסנו את כל הכסף שרצינו כדי שהרב יעמוד בהתחייבותו.
ואז הלבשנו אותו כמו גיישה יפנית.
[צחוק]
הוא יכעס עלי בגלל זה, אגב.
[צחוק]
אבל בילינו נהדר, חזרנו הביתה,
גייסנו המון כסף,
אבל מבחינתי, את הלקח האמיתי בניסוי הזה
למדתי בבוקר, ביום שלמחרת.
התעוררתי, לקחתי את הטלפון והסתכלתי בו,
וראיתי שהרב העלה תמונה שלו ל"פייסבוק"
כשהוא לבוש כמו גיישה יפנית.
ומה שקרה, כמו שאתם רואים, זה נהיה מטורף.
היתה פי 10 יותר פעילות סביב פיסת התוכן הזו
מכפי שאי-פעם ראיתי על הקיר שלו.
מעל 120 איש רצו לקחת חלק זעיר בזה,
וכל אחד יכול להגיע למסקנה משלו מדוע זה כך,
אבל לדעתי זה משום שהוא עשה משהו פגיע,
משהו יצירתי,
משהו קצת מטופש,
למען משהו שחשוב לו.
הוא לא סיפר כמה כסף הוא גייס,
או את הערך העיסקי שלו.
הוא פשוט חיבר בין משהו שמח ומקסים
לבין משהו חשוב.
הוא נתן מעט מעצמו
וזה הזיז משהו אצל אנשים ברשתות החברתיות שלו.
ניסוי נוסף שערכנו קרוב יותר לליבי.
למעשה, זה בעצם נוגע לבטן שלי.
אחרי כל עבודת הפרך של ישיבה מול המחשב,
נאבקתי עם עצמי לצאת החוצה
ולעשות התעמלות כדי לשמור על הכושר והבריאות שלי.
למרות שהחברים והמשפחה שלי ניסו לשכנע אותי
לנעול את נעלי הריצה שלי,
זה לא הספיק כדי להניע אותי
לצאת לריצה ולחזור לכושר.
אז החלטתי ליצור יישומון בשם "השורף"
וב"השורף" אנו שולפים את כל נתוני הריצה
מיישומון הריצה שלי, "ראן-קיפר",
ואז הצבתי לעצמי אתגר.
התחייבתי לנסות
לשרוף בהתעמלות 10,000 קלוריות עד חג המולד.
ואז הצבתי את האתגר הזה לחברים שלי,
לראות אם הם רוצים לתמוך בי בכך,
או, כמו אני מכיר את חברי,
סביר יותר שירצו להתערב שלא אצליח.
[צחוק]
אז הם זוכים בהזדמנות להמר.
אם אצליח,
הכסף שלהם יילך למטרה שאני תומך בה בימים אלה.
אגב, אנו משתמשים ב"גיווי",
אתר התרומות שפיתחנו בשביל זה.
אם אפסיד בהתערבות,
יהיה עלי לתרום סכום כסף זהה
לכל אחת מהמטרות שחברי,
שמהמרים נגדי,
תומכים ב"גיווי".
אני מקווה שהלחץ החברתי הזה
יספיק כדי לגרום לי לצאת מהבית
ולרוץ כדי לשרוף את הקלוריות האלה.
אבל הסיבה שאנו קוראים לזה "השורף",
היא כי הברירה היא לשרוף את הקלוריות האלו,
או לשרוף חור בכיס.
אבל כך או כך אנו מנסים לנצל דינמיקה חברתית
כדי לתרום מבחינה חברתית.
הגעתי לקישינב ביום שישי באחת בבוקר.
חשבתי ללכת לישון.
אבל אחרי 10 דקות מצאתי את עצמי על המרפסת,
עם משקה ביד,
באמצע מסיבת יום-הולדת.
[צחוק]
הגעתי באמצע הנאומים והרמות הכוסית לכבוד בעל השמחה.
שמו ג'והן.
הוא עובד במוסד לחולים סופניים, כאן בקישינב,
בשם "הוספיס אנג'לוס".
חלקכם אולי מכירים את המקום.
חשבתי שאני עומד לשמוע סיפורים
על לילות שתיה ורגעים מביכים,
אבל מה ששמעתי בפועל נתן לי השראה ועודד אותי.
כל מי שבא לשם לכבוד יום ההולדת שלו -
- לא חבריו מההוספיס -
הדבר שהיה הכי חשוב להם לדבר עליו
כדי לחגוג את יום ההולדת של האיש הזה,
היה איך הוא הצליח לערב אותם באופן יצירתי
במטרות שהיו חשובות לו, וכעת הן חשובות גם להם.
הם דיברו על משחקי כדורגל לגיוס כספים,
ועל ארוחות מפוארות ופתיחות חגיגיות.
הם דיברו על ימי אסיפות.
הם דיברו על ערבי חידונים.
למעשה, ערבי החידונים היו כה מוצלחים,
עד שהיו אנשים שרצו לבוא כדי לתרום להוספיס,
ואי-אפשר היה להכניס אותם.
אני חושב שהוא יודע משהו על העובדה
שלא מה אנשים נותנים,
אלא איך מזמינים אותם לתת,
הוא מה שקובע אם טוב בשבילם לתת, או לא.
הוא ניצל סוג שונה של הנעה חברתית.
הוא עזר להם להתחבר למטרות,
בעולם רב-הקישורים הזה, שהיו חשובות להם.
הוא הזמין אותם לתת מעט מעצמם,
לעטוף את הנתינה שלהם במעט מאהבתם,
והוא הזמין אותם לעשות את זה
בדרך הכי יצירתית ומהנה.
הסוג הזה של מנהיגות הוא שמעודד אותי לחשוב
שאולי נוכל ליצור איזו נורמה אחרת של נתינה חברתית.
אז השאלה היא: "האם הנתינה טובה עבורכם?"
ואני רוצה להציב לכם אתגר,
כהמשך לסיפור שלו עם חבריו,
לצאת למצוא - או ליצור בעצמכם, אם אינכם מוצאים -
חוויית נתינה חברתית כלשהי.
משהו שמתחבר לדברים שחשובים לכם, למטרות שלכם.
התחברו לאיזו מטרה ראויה,
הזמינו אנשים לתת מעט מעצמם,
לעטוף את נתינתם באהבה, ושתפו בכך,
בדרך הכי מהנה ומרגשת שתוכלו,
הכי הרבה מחבריכם,
ועשו חיים.
ואז תוכלו לחזור ולספר לי אם כדאי לכם לתת.
תודה רבה על זמנכם.
[מחיאות כפיים]