Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Ronit Kfir מבקר: Ido Dekkers
עברו 128 שנים
מאז שהמדינה האחרונה בעולם ביטלה את העבדות;
ו-53 שנים
מאז שמרטין לותר קינג קרא את נאום ה "יש לי חלום" שלו.
אבל אנחנו עדיין חיים בעולם
בו גוון העור שלנו יוצר לא רק רושם ראשוני
אלא רושם מתמשך, שנשאר.
נולדתי למשפחה מלאה בצבעים:
אבא שלי הוא בנה של משרתת,
ממנה ירש גוון שוקולד כהה ועז.
הוא אומץ על ידי אלו שאני מכירה כסבים שלי:
למטריארכית, סבתא שלי,
יש עור בגוון פורצלן ושיער כותנה.
סבא שלי היה איפהשהוא בין גוון של וניל ליוגורט-תות,
כמו הדוד שלי ובת-הדוד שלי.
אמא שלי היא עור-קינמון, בתם של ילידת ברזיל,
עם קמצוץ אגוז-לוז ודבש,
וגבר שהוא ערבוב של קפה וחלב,
אבל עם הרבה קפה.
יש לה שתי אחיות.
לאחת עור בגוון בוטנים קלויים
ולשניה,
גם היא מאומצת,
יותר בכיוון הבז',
כמו פנקייק.
(צחוק)
כשגדלתי במשפחה הזאת,
צבע עור מעולם לא היה חשוב לי.
אבל מחוץ לבית, לעומת זאת, דברים השתנו במהרה.
לצבע היו הרבה משמעויות אחרות.
אני זוכרת את שיעורי הציור הראשונים שלי בבית הספר
בתור ערימה של רגשות סותרים.
זה היה מסעיר ויצירתי
אבל מעולם לא הבנתי את העפרון המיוחד ב"צבע גוף".
לי היה גוף - אבל לא הייתי ורודה.
העור שלי היה חום, ואנשים אמרו שאני שחורה.
הייתי בת שבע עם בלגאן של צבעים בתוך הראש שלי.
מאוחר יותר,
כשלקחתי את בת הדוד שלי לבית הספר,
בדרך כלל חשבו שאני המטפלת.
כשעזרתי במטבח במסיבה של חברה
אנשים חשבו שאני המשרתת.
אפילו התייחסו אלי כמו זונה
רק בגלל שהלכתי לבד על החוף עם חברים אירופאיים.
ופעמים רבות,
כשביקרתי את סבתא שלי או חברים במגורים של מעמדות גבוהים,
נתבקשתי לא להשתמש במעלית הראשית.
מפני שבסופו של דבר,
עם הצבע הזה והשיער הזה,
אינני יכולה להיות שייכת במקומות מסוימים.
באופן מסויים
התרגלתי לזה וקיבלתי חלק מזה.
ובכל זאת, משהו בתוכי ממשיך להסתובב ולהיאבק.
שנים אחר כך התחתנתי עם ספרדי.
אבל לא סתם ספרדי.
בחרתי אחד עם גוון עור של לובסטר שנכווה מהשמש.
(צחוקים)
מאז, שאלה חדשה החלה לרדוף אותי:
"מה יהיה הצבע של הילדים שלכם?"
כפי שאתם מבינים, זו הדאגה האחרונה שלי..
אבל כשאני חושבת על זה
עם הרקע שלי,
הסיפור שלי הוביל אותי לעשות את התרגיל האישי שלי בתור צלמת.
וכך נולד הפרויקט "Humanae" (היומנאיי)
Humanae הוא נסיון להדגיש את הגוונים האמיתיים שלנו,
על פני הגוונים המסולפים
לבן, אדום, שחור וצהוב, המקושרים לגזע.
זה סוג של משחק שנועד לערער על הקודים שלנו.
זוהי עבודה מתמשכת מסיפור אישי להיסטוריה עולמית.
אני מראה את המצולמים על רקע לבן.
אז אני בוחרת ריבוע של 11 פיקסלים מהאף,
צובעת את הרקע,
ומחפשת את הגוון התואם מלוח הצבעים התעשייתי, פנטון.
התחלתי עם משפחה וחברים,
ואז עוד ועוד אנשים הצטרפו להרפתקה,
הודות לקריאות שהגיעו באמצעות המדיה החברתית.
חשבתי שהמקום העיקרי להציג בו את העבודה שלי היה האינטרנט
מפני שאני רוצה קונספט פתוח שמזמין את כולם
ללחוץ על כפתור השיתוף- גם במחשב וגם בראש שלהם.
כדור השלג החל להתגלגל.
הפרויקט זכה לתהודה גדולה
הזמנות, תערוכות,
פורמטים פיזיים,
גלריות ומוזיאונים...
זה פשוט קרה.
ובינהם, החביב עלי:
פרויקט Humanae כובש מקומות ציבוריים,
ומופיע ברחוב,
הוא מטפח דיון פופולרי,
ויוצר תחושה של קהילה.
אני הצגתי יותר מ-3000 אנשים
ב-13 מדינות שונות,
ב-19 ערים שונות ברחבי העולם.
הנה אזכיר רק חלק מהם --
החל במישהו שמוזכר ברשימה של "פורבס",
וכלה בפליטים שחצו את הים-התיכון בסירה.
בפריז, מהמטה הראשי של אונסקו ועד למקלט.
וסטודנטים גם בשוויץ, וגם בשכונות העוני של ריו דה ז'ניירו.
סוגים שונים של אמונות,
של זהויות מגדריות,
של ליקויים גופניים,
של רכים-נולדים או חולים סופניים.
כולנו יחד בנינו את "Humanae".
הדיוקנאות האלו גורמים לנו לשקול מחדש את האופן בו אנחנו רואים זה את זה.
כשהמדע המודרני מטיל ספק ברעיון הגזע
מה זה אומר עבורנו להיות "שחורים","לבנים", "צהובים", "אדומים"?
האם זו העין? האף? הפה? השיער?
או שמא זה קשור למקור שלנו,
ללאום,
או לחשבון הבנק?
התרגיל הפרטי הזה הפך להיות תגלית.
לפתע הבנתי ש-Humanae שימושי לאנשים רבים.
הוא מייצג סוג של מראה
עבור אלו שאינם יכולים למצוא את עצמם משתקפים בשום תווית.
זה היה מדהים
כשאנשים החלו לשתף אותי במחשבות שלהם על העבודה.
יש לי מאות כאלו,
ואשתף אותם גם איתכם.
אמא של ילדה בת 11 --
אמא לילדה בת 11 כתבה לי
" זה כלי עבודה טוב מאד עבורי כדי לעבוד על הבטחון שלה,
כי בסוף השבוע החולף
אחת מהחברות שלה התווכחה איתה שהיא לא שייכת
ולא צריכים להרשות לה לגור בנורבגיה.
כך שלעבודה שלך יש מקום מיוחד מאד בלב שלי
והיא מאד חשובה לי".
אשה שיתפה את הדיוקן שלה בפייסבוק וכתבה
" כל חיי,
לאנשים מרחבי העולם היה קשה לשים אותי בקבוצה,
בסטריאוטיפ,
בקופסא.
אולי כדאי שנפסיק.
במקום למסגר, נשאל את האינדיבידואל:
"איך היית מתייג את עצמך?"
ואז אני אענה:
"הי, אני מאסיאל.
אני הולדנית-דומיניקנית,
גדלתי במשפחה מעורבת,
ואני אשה דו-מינית".
מלבד התגובות הבלתי צפויות והנוגעות ללב האלו,
Humanae מוצאת חיים חדשים במגוון רחב של תחומים.
כדי להראות לכם רק כמה דוגמאות,
מאיירים וסטודנטים לאמנות
משתמשים בה בתור מקור לסקיצות שלהם וללימודים שלהם.
זהו אוסף של פנים.
חוקרים בתחומים של אנתרופולגיה,
פיזיקה ונוירולוגיה
משתמשים ב-Humanae בגישות מדעיות שונות
הקשורות לאתניות האנושית,
אופטופיזיולוגיה,
זיהוי פנים,
או אלצהיימר.
אחת ההשפעות החשובות ביותר של הפרויקט
הוא ש-Humanae נבחר לכריכה של המגזין "יחסים בינלאומיים",
אחד מהפרסומים הפוליטיים הרלוונטיים ביותר.
ואם כבר מדברים על יחסי חוץ,
מצאתי את השגרירים המושלמים לפרויקט שלי..
מורים.
המורים הם אלו שמשתמשים ב-Humanae ככלי של מטרות חינוכיות.
התשוקה שלהם מעודדת אותי לחזור לשיעורי ציור,
אלא שהפעם בתור מורה.
התלמידים שלי,
מבוגרים וילדים כאחד,
מציירים את הדיוקנאות העצמיים שלהם,
בנסיון לגלות את הגוון הייחודי שלהם.
בתור צלמת,
אני מבינה שאני יכולה להיות ערוץ דרכו אחרים יוכלו לתקשר.
בתור אינדיוידואלית,
בתור אנג'ליקה,
בכל פעם שאני מצלמת תמונה,
אני מרגישה שאני יושבת לפני מטפל.
כל התסכול, הפחד והבדידות
אותם חשבתי בעבר...
הופכים לאהבה.
המדינה האחרונה--
המדינה האחרונה בעולם שביטלה את העבדות
היא המדינה בה נולדתי -
ברזיל.
עלינו עדיין לעבוד קשה כדי לבטל אפליה.
האפליה נשארה עיסוק רווח בעולם כולו,
והיא לא תיעלם מעצמה.
תודה.
[מחיאות כפיים]
תודה לכם.