Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Alon Wasserman מבקר: Sigal Tifferet
לכלבים יש תחומי עניין.
מעניין אותם לרחרח אחד את השני, לרדוף אחרי סנאים.
ואם לא משתמשים בזה כתגמול באילוף, זה יגרום הסחה.
זה תמיד היכה בי כמחשבה ממש מפחידה
שכשאתה רואה כלב בפארק והבעלים קורא לו,
והבעלים אומר, "בוא אלי, בוא אלי חמוד"
והכלב חושב "הממ, מעניין
אני מרחרח את האחוריים של הכלב שאיתי, הבעלים קורא לי,
זו החלטה קשה". נכון?
אחוריים, בעלים -- אחוריים מנצחים.
אני מתכוון, אתה מפסיד.
אי אפשר להתחרות עם הסביבה,
אם יש לך מוח של כלב בוגר.
כך, שבאילוף אנו תמיד צריכים לנסות לקחת בחשבון
את נקודת המבט של הכלב.
עכשיו, אני כאן בעיקר בגלל
שיש כיום נטייה באילוף כלבים -
שמצד אחד, יש אנשים החושבים שאתה מאלף כלב,
דבר ראשון, על ידי יצירת חוקים, חוקים אנושיים.
אנו לא לוקחים בחשבון את נקודת המבט של הכלב.
אז האדם אומר "אתה עומד להתנהג כך, לעזאזל
אנחנו נכריח אותך לפעול נגד הרצון שלך, לכופף אותו לרצון שלנו"
ואז, דבר שני - אנחנו לא מספרים לכלב על החוקים האלה
ואז, דבר שלישי - עכשיו אפשר להעניש את הכלב
על שבירת חוקים שהוא בכלל לא ידע שקיימים.
כך שאתה לוקח גור קטן, הוא בא - הפשע היחידי שלו זה שהוא גדל.
כשהוא היה גור קטן, הוא שם את רגליו על הרגל שלך -
אתם יודעים, נכון שזה נחמד?
ואתה אומר "או, איזה כלב טוב."
אתה מתכופף, אתה מלטף אותו - אתה נותן לו גמול על הקפיצה שלו.
הטעות היחידה שלו היא שהוא מסטיף טיבטי, ולאחר מספר חודשים
הוא שוקל, אתם יודעים, 36 קילו.
כל פעם שהוא קופץ, הוא מקבל כל מיני התייחסויות רעות
זה מאוד, מאוד מפחיד, היחס הרע שכלבים מקבלים.
כך שכל נושא הדומיננטיות - דבר ראשון,
מה שאנחנו יוצרים באילוף הוא פרשנות פשטנית
למערכת חברתית מאוד מורכבת.
והם לוקחים את הדברים הללו ברצינות.
כלבים זכרים מאוד רציניים לגבי היררכיה,
משום שהיא מונעת מאבקים פיזיים.
מצד שני, לכלבות נקבות כמובן
יש מספר תיקונים לחוקי ההיררכיה של הזכרים.
הראשון הוא "לי יש את זה, לך לא"
ומה שאתה מוצא הוא שנקבה במעמד מאוד מאוד נמוך
תרחיק בקלות עצם מזכר בעל מעמד גבוה
כך שיש לנו באילוף כלבים את המושג של דומיננטיות
או של כלב אלפא - אני בטוח ששמעתם על זה.
כלבים מקבלים יחס כה רע.
כלבים, סוסים ובני אדם -
אלה שלושה מינים שמקבלים יחס רע בחיים.
והסיבה, המובנית בהתנהגותם
היא שהם תמיד חוזרים להתנצל.
כמו "או, אני מצטער שנאלצת להכות אותי, אני ממש מצטער, כן, זו אשמתי"
הם פשוט כה ניתנים להכאה
ולכן מכים אותם.
הגור המסכן קופץ עלייך, אתה פותח את ספר הכלבים, ומה כתוב שם?
"החזק את רגליו הקדמיות, לחץ את רגליו הקדמיות
דרוך על רגליו האחוריות, השפרץ לו מיץ לימון בפניו,
תן לו מכה בראש עם עיתון מגולגל
תן לו ברכיה לחזה, תעיף אותו לאחור"
בגלל שהוא גדל?
ובגלל שהוא מבצע התנהגות שאימנת אותו לעשות?
זה מטורף.
אני שואל בעלים, "ובכן, כיצד היית רוצה שהכלב יגש אלייך?"
ואנשים אומרים, " אני לא יודע, שישב, נראה לי."
אמרתי, "בוא נלמד אותו לשבת."
ואז אנחנו נותנים לו סיבה לישיבה לשבת.
בגלל שהשלב הראשון
הוא ללמד את הכלב מיומנות הקשבה לאנגלית
אני יכול לדבר אליכם ולומר "לאיטאי-צ'אי, פאיסאי, פאיסאי."
קדימה, משהו צריך לקרות עכשיו.
למה אינכם מגיבים? אה, אתם לא מדברים סווהילית.
ובכן, יש לי חדשות עבורכם,
הכלב לא דובר אנגלית, או אמריקאית, או ספרדית, או צרפתית.
אז השלב הראשון באילוף הוא ללמד את הכלב מיומנות הקשבה לאנגלית
אנגלית כשפה שנייה.
וכך אנחנו משתמשים בפתיון של אוכל ביד,
ואנחנו משתמשים באוכל בגלל שאנחנו עוסקים בבעלי הכלבים
אשתי לא צריכה אוכל - היא מאלפת מצוינת,
הרבה יותר טובה ממני.
אני לא צריך אוכל, אבל בעל הכלב הממוצע, אומר
"שב, כלב."
או שהם אומרים "שב, שב, שב."
הם עושים תנועת יד סמוך לאחוריים של הכלב מאיזושהי סיבה,
כאילו שלכלב יש עין שלישית שם - זה מטורף.
אתם יודעים "שב, שב."
לא, אנחנו אומרים "שב, כלב" - בום, זה מצליח תוך 6 עד 10 נסיונות.
ואז אנחנו מוותרים בהדרגה על האוכל כפתיון,
ועכשיו הכלב יודע ש"שב" זה לשבת,
ואתה יכול ממש לתקשר עם כלב
במשפט מושלם באנגלית.
"פיניקס, בואי הנה, קחי את זה ולכי לג'יימי בבקשה."
ולימדתי אותה "פיניקס", "בואי הנה", "קחי את זה", "לכי אל"
ואת שמו של בני "ג'יימי."
והכלבה יכולה לזכור את זה,
וכך יש לי כלבת איתור והצלה.
היא תמצא את ג'יימי בכל מקום, אתם יודעים
איפה שיש ילדים, מנפצים סלעים ליד נחל או משהו
ותתן לו מסר קטן שאומר
"היי, ארוחת הערב מוכנה. בוא לאכול."
כך שבנקודה זו, הכלב יודע מה אנחנו רוצים שהוא יעשה.
האם הוא יעשה את זה?
לא בהכרח. לא.
כמו שאמרתי, אם הוא בפארק ויש אחוריים לרחרח
מדוע לבוא לבעלים?
הכלב חי איתך, הוא יכול לקבל אותך בכל זמן
הכלב יכול לרחרח את הישבן שלך, אם אתה רוצה, מתי שבא לו.
כרגע, הוא בפארק, ואתה מתחרה
עם ריחות, ועם כלבים אחרים, וסנאים.
כך שהשלב השני באילוף הוא ללמד את הכלב לרצות לעשות
את מה שאנחנו רוצים שהוא יעשה, וזה ממש קל.
אנחנו משתמשים בעקרון של פרימק.
בעקרון, לאחר התנהגות לא שכיחה -
כזאת שהכלב לא רוצה לעשות -
אנחנו מעודדים התנהגות שכיחה, הידועה בדרך כלל כ"בעיית התנהגות,"
או כ"תחביב כלב" - משהו שהכלב אוהב לעשות.
לאחר מכן זה יהפוך לחיזוק עבור ההתנהגות הלא-שכיחה.
אז אומרים "שב" על הספה, "שב", גירוד בבטן, "שב"
תראה, אני זורק כדור טניס, "שב", תגיד שלום לכלב האחר.
כן, אנחנו שמים את "ריחרוח אחוריים" בהמתנה.
"שב", ריחרוח אחוריים.
אז עכשיו כל ההסחות הללו שעבדו נגד האילוף
הופכות להיות חיזוקים שעובדים עבור האילוף
ומה שאנחנו עושים, בתמצית, אנחנו מלמדים את הכלב -
אנחנו נותנים לכלב לחשוב שהוא מאלף אותנו.
ואני יכול לדמיין את הכלב הזה,
מדבר דרך הגדר עם כלב אחר
ואומר, "וואו, הבעלים שלי, הם כל כך קלים לאילוף
הם כמו גולדן רטריבר.
כל מה שאני צריך לעשות זה לשבת, והם יעשו כל דבר.
הם פותחים דלתות, נוהגים במכונית שלי, עושים לי מסאג'
זורקים כדורי טניס,
מבשלים ומגישים לי את האוכל.
זה כאילו, שאם אני יושב, זו הפקודה שלי.
ואז יש לי דור-מן אישי,
נהג, מאסג'יסט, טבח ומלצר."
ועכשיו הכלב ממש שמח
וזה, בשבילי, המהות של האילוף.
כך שאנחנו באמת מעודדים את הכלב לרצות לעשות את זה,
כך שהצורך להעניש מגיע לעיתים רחוקות.
כעת נעבור לשלב השלישי, אשר בו -
יש פעמים, אתם יודעים, שבהם אבא מחליט.
ויש לי מגנט קטן על המקרר, עליו כתוב
"בגלל שאני האבא, זה למה."
סליחה, אין יותר הסברים - "אני האבא, אתה לא, שב."
ויש מצבים - למשל,
אם החברים של בני משאירים את הדלת פתוחה,
הכלבים חייבים לדעת שהם לא חוצים את המשקוף.
זה עניין של חיים ומוות.
אתה הולך מכאן, מהבטחון של ביתך
ואתה עלול להיפגע ברחוב.
כך שיש דברים שאנחנו חייבים שהכלב ידע
"אסור לך לעשות את זה."
כך שאנחנו חייבים לכפות, אך ללא כוח.
אנשים מתבלבלים לגבי מהות הענישה.
הם חושבים שעונש זה משהו רע.
אני מנחש שרבים מכם חושבים כך, נכון?
אתם חושבים שזה משהו כואב, או מפחיד, או רע
זה לא חייב להיות.
יש מספר הגדרות למהו עונש,
אך הגדרה אחת, הרווחת ביותר היא -
עונש הוא גירוי המפחית את ההתנהגות שהתרחשה עכשיו
כך שפחות סביר שהיא תתרחש בעתיד.
זה לא חייב להיות רע, מפחיד או כואב.
ואני אומר, שאם זה לא חייב להיות, אז אולי זה לא צריך להיות.
עבדתי עם כלב מאוד מסוכן לפני כשנה -
וזה כלב שגרם לאישפוז של הבעלים שלו,
של הגיס וגם של הילד.
והסכמתי לעבוד איתו רק בתנאי שהם יבטיחו שהוא לא יוצא מהבית,
ואכן הם לא הוציאו אותו.
מאז, הכלב הומת,
אבל זהו כלב שעבדתי איתו זמן מה.
הרבה מהתוקפנות התרחשה סביב המטבח
כך שכאשר הייתי שם - זה היה בביקור הרביעי
גרמנו לכלב להישאר במצב של "ארצה" על השטיחון שלו במשך ארבע שעות וחצי
והוא הוחזק שם על ידי התעקשות רגועה של הבעלים שלו.
כאשר הכלב ניסה לעזוב את השטיחון,
היא אמרה לו "רובר, על השטיחון, על השטיחון, על השטיחון,"
הכלב שבר את המצב של "ארצה" 22 פעמים במהלך 4 שעות וחצי, כשהיא בישלה ארוחת ערב,
בגלל שהיתה תוקפנות רבה הקשורה לאוכל.
השבירות פחתו ופחתו.
אתם מבינים, העונש עבד.
בעיית ההתנהגות הלכה ונעלמה.
היא מעולם לא הרימה את קולה.
לו הייתה עושה זאת, הייתה נינשכת.
זה לא כלב טוב שאתה צועק עליו.
ורבים מחבריי מאלפים חיות ממש מגניבות
דובי גריזלי, אם אי פעם ראית דוב גריזלי
בטלויזיה או בסרט, אז חבר שלי אילף אותו.
לוויתנים רוצחים - אני אוהב את זה בגלל שזה מאתגר אותך.
איך אתה מתקן התנהגות של דוב גריזלי?
"דוב רע, דוב רע" וום!
הראש שלך עכשיו 100 מטר מכאן, שט לו באויר, בסדר?
זה שיגעון.
אז, לאן אנו ממשיכים מכאן?
אנו רוצים דרך טובה יותר.
לכלבים מגיע יותר.
אבל עבורי הסיבה לכך קשורה לכלבים,
היא קשורה לצפייה באנשים המאלפים גורים
והבנה שיש להם מיומנויות אינטראקציה נוראיות.
מיומנויות יחסים נוראיות.
לא רק עם הגור שלהם, אלא גם עם שאר חברי המשפחה.
המקרה הקלאסי הוא של "בוא הנה."
אתה רואה מישהו בפארק - ואני אכסה את המיקרופון כשאני אגיד את זה,
בגלל שאני לא רוצה להעיר אתכם - והנה הבעלים בפארק
והכלב שלהם כאן, והם אומרים "רובר, בוא הנה
רובר, בוא הנה, רובר בוא הנה, יא בן זונה."
הכלב אומר "לא נראה לי."
(צחוק)
אני מתכוון, מי בדעה צלולה
יחשוב שהכלב ירצה לגשת אליהם
כשהם צורחים כך?
במקום זאת, הכלב אומר: "אני מכיר את הטון הזה.
בעבר כשניגשתי אל הבעלים, הוא העניש אותי."
עליתי פעם למטוס -
זה היה עבורי רגע מכריע בקריירה שלי,
וזה באמת קיבע את מה שרציתי לעשות
עם כל העניין של אילוף גורים -
התפיסה איך ללמד גורים בדרך ידידותית
לרצות לעשות את מה שאנחנו רוצים, כך שלא נצטרך להכריח אותם.
אתם יודעים, אני מאלף גם את הילד שלי.
והרגע החשוב היה כשעליתי על מטוס בדאלאס,
ובשורה השנייה היה אב אחד, אני מניח, ובן צעיר כבן חמש
שבעט במושב שלפניו.
"ג'וני, אל תעשה את זה."
בועט, בועט, בועט.
"ג'וני, אל תעשה את זה". בועט, בועט, בועט.
אני עומד ממש כאן עם התיק שלי.
האבא מתכופף, תופס אותו כך ועושה לו פרצוף רע.
ופרצוף רע זה
כשאתה נמצא פנים אל פנים עם גור או עם ילד,
ואתה אומר "מה אתה עושה! תפסיק עם זה עכשיו! תפסיק! תפסיק!"
ואמרתי לעצמי "אלוהים, האם אני עושה משהו?"
הילד הזה איבד הכל -
אחד משני האנשים בהם הוא יכול לבטוח בעולם הזה
משך את השטיח מתחת לרגליו.
וחשבתי "האם אני אומר לאידיוט הזה להפסיק?"
חשבתי "איאן, אל תכנס לזה, אל תכנס לזה, אתם יודעים, תמשיך ללכת."
הלכתי לחלק האחורי של המטוס
ישבתי, ועלתה בי מחשבה,
שאם זה היה כלב, הייתי מרביץ לו.
(צחוק)
אם הוא היה בועט בכלב, אני הייתי מרביץ לו.
הוא בעט בילד, תפס את הילד בצורה כזאת ואני הנחתי לזה.
וזה כל הסיפור.
מיומנויות יחסים אלו הן כה קלות.
אני מתכוון, שאנו כבני אדם, הרדידות שלנו כשאנו בוחרים חבר לחיים
–על סמך צבע פרווה, צייתנות, מתיקות.
אתם יודעים, קצת כמו רובוט קטן.
כך אנו נכנסים למערכת יחסים, וזה מספק למשך שנה.
ואז עולה בעיית התנהגות קטנה.
לא שונה מכך שהכלב נובח.
הבעל לא מסדר את הבגדים שלו,
או שהאישה תמיד מאחרת לפגישות, לא משנה מה זה, בסדר?
ואז זה מתחיל ואנחנו נכנסים לתוך זה.
והמשוב האישי שלנו - יש שני דברים לגביו.
כשאתה צופה באנשים באינטראקציה עם בעלי חיים או אנשים אחרים,
יש מעט מאוד משוב, זה נדיר מדי.
וכשזה מתרחש, זה רע, זה מגעיל.
אתם מבינים, זה בעיקר במשפחות, בעיקר עם זוגות,
בעיקר עם ילדים, בעיקר עם הורים.
אתם רואים את זה בעיקר במקומות עבודה,
בעיקר ממעסיק למועסק.
זה כאילו שיש שם שמחה לאיד -
שאנחנו ממש מתענגים על כך שאנשים טועים
כי אז אנחנו יכולים לנזוף ולנהום ולהתייחס אליהם רע.
וזה, הייתי אומר, החולשה האנושית הגדולה ביותר שיש לנו.
זה באמת כך.
אנו לוקחים את הטוב כמובן מאליו, ומתלוננים ונוזפים על הרע.
ואני חושב שכל הרעיון של המיומנויות האלו צריך להילמד -
אתם יודעים, אלגברה זה נהדר.
כשהייתי נער, הייתי טוב באלגברה.
אני לא מבין כלום בזה עכשיו, אבל יכולתי לעשות את זה כנער.
גיאומטריה, פנטסטי, אתם יודעים, מכניקת קוונטים -
אלה דברים מדליקים.
אבל הם לא מצילים נישואין והם לא מגדלים ילדים.
והמבט שלי לגבי העתיד הוא,
ומה שאני רוצה לעשות עם העניין הכלבי הזה, הוא ללמד אנשים
שאתם יודעים, בעלך הוא קל לאילוף באותה מידה,
בטח קל יותר - אם יש לך רוטווילר, קל יותר לאילוף.
הילדים שלכם קלים לאילוף.
רק צריך להסתכל עליהם,
לדגום את ההתנהגות שלהם, וכל חמש דקות
אתה שואל את השאלה "האם היא טובה או רעה?"
אם היא טובה, תגידו "זה היה ממש מדליק, תודה."
זוהי שיטת אילוף כל כך חזקה.
זה צריך להילמד בבתי ספר.
מערכות יחסים - איך נושאים ונותנים?
כיצד אתה עושה משא ומתן עם חברך שרוצה את המשחק שלך?
אתם יודעים, כיצד להכין אותך למערכת היחסים הראשונה שלך?
איך לגדל ילדים?
אנחנו חושבים איך אנחנו עושים את זה - לילה אחד במיטה, אנחנו בהיריון.
ואז אנחנו מגדלים את הדבר הכי חשוב בחיים – ילד.
לא, זה מה שצריך להילמד - החיים הטובים, ההרגלים הטובים,
אשר קשה לשבור אותם בדיוק כמו הרגלים רעים.
כך שזו המשאלה שלי לעתיד.
אה, לעזאזל, רציתי לסיים בדיוק בזמן,
אבל יש לי שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתים -
אז תודה רבה לכם, זאת ההרצאה שלי, תודה.
(מחיאות כפיים)