Tip:
Highlight text to annotate it
X
אנחנו נשאלים כל הזמן לדעות שלנו.
איזה קבוצה אתם חושבים שתנצח בסופרבול?
מי לבש בגדים יפים יותר על השטיח האדום?
למי אתם עומדים להצביע בבחירות לראש העיר?
מישאלי דעת קהל הם בכל מקום.
מקבלי החלטות חשובות בממשל האמריקאי
תמיד הסתמכו על סקרי דעת קהל
במהלך הבחירות וחקיקות חשובות.
הבעיה היא שקשה לעקוב אחרי דעת הקהל
ופעמים רבות, זה אפילו לא נכון.
ב 1948, השיקאגו דיילי טריביון הריץ כותרת שמוכרת כיום:
"דיואי מנצח את טרומן,"
הם זעקו באותיות גדולות מוגדשות בשחור ולבן.
הבעיה היא
שדיואי לא ניצח את טרומן.
הטריביון הסתמך על סקרים כדי להגיע למסקנה שלהם.
וופס!
זה קורה כל הזמן מפני שסקרי דעת קהל
הם או לא מדוייקים או מטעים.
אז, למה הם שגויים?
ולמה אנחנו ממשיכים להשתמש בהם?
ראשית, בואו נתחיל עם מושג חשוב:
מדגם.
מדגם הוא קבוצה של אנשים
שעונה לשאלות במהלך סקר דעת קהל.
איכות הסקר נחה בעיקר על המדגם שלו,
ומדגם יכול להיות גרוע בכמה דרכים עיקריות.
הוא יכול להיות קטן מדי,
צר מדי,
או שהסקר עצמו יכול להיות קשה מדי.
סקרים קטנים מדי גרועים מסיבות ברורות.
ובעוד שאתם לא יכולים לבקש
מכל אדם באמריקה את הדעה שלו,
ככל שתשאלו יותר אנשים,
התחזית שלכם תהיה מדוייקת יותר.
סקרים צרים מדי,
ששואלים רק סוג מסויים של אנשים שאלה,
גם הם גרועים.
חשבו על סקר ששואל אם
תפוח האדמה הוא הירק הכי טוב באמריקה.
אם אתם שואלים רק אנשים באיידהו,
בה האוכל הלאומי הוא תפוחי אדמה,
הסיכוי הוא שתקבלו תשובה שונה מאוד
מאשר אם תשאלו אנשים במדינת ניו מקסיקו,
שם הירק הלאומי הוא שעועית.
להשיג את הגיוון הנכון במדגם
אומר לדאוג שלמדגם שלכם יהיה טווח
של גילאים,
גזעים,
מינים,
ואזורים גאוגרפיים,
רק להזכיר כמה.
לבסוף, סקרים קשים מדי לא אומרים הרבה.
אם אתם שואלים אנשים את הדעה שלהם על דברים
עליהם אין להם מידע מוקדם,
התוצאות יהיו חסרות משמעות.
עדיף לכם לשקשק את כדור הקסם.
זה לא רק האנשים שאתם שואלים
שיכולים לגרום לסטיה, עם זאת.
האנשים ששואלים הם חלק מהבעיה גם הם.
זה נקרא סטיית מראיין.
סטיית מראיין נוגעת לאפקט
שלאדם ששואל את השאלות
יש על המדגם.
אנשים בדרך כלל לא אוהבים עימות.
אנשים דואגים שהתשובות שלהם אולי גורמות להם להראות רע.
לכן, אנחנו מוצאים שאנשים נוטים לתת
תשובות נחשקות חברתית,
ולא תמיד את דעתם האמיתית,
מפני שהם לא רוצים להופיע
כחסרי לב,
גזעניים,
או צרי אופקים.
והדרך בה אנחנו מנסחים את השאלות שלנו משנה גם היא.
כשסקרים מטים בכוונה את התשובות לכיוון אחד או אחר,
זה נראה סקר מוטה
מפני שהוא מטה אנשים לענות בדרך מסויימת.
"האם היית מצביע למועמד סמית'?"
היא שאלה נורמלית לגמרי.
"האם היית מצביע למועמד סמית'
אם היית יודע שהוא עושק אזרחים ותיקים?"
זו שאלה מטה.
אז, אם סקרים הם פתוחים
לכל מיני סוגים של מניפולציות ואי דיוקים,
למה הם עדיין נפוצים?
למרות כל החסרונות שלהם, סקרי דעת קהל מספקים לנו
מושג מסויים של הלכי מחשבה ומצבי רוח
של קבוצות גדולות של אנשים.
הם מציעים לפוליטיקאים את ההדמנות להעביר חקיקה
שהם חושבים שרוב האמריקאים יתמכו בה.
הם עוזרים לאנשי אופנה בטלוויזיה
לדעת איזה כוכב לבש איזה בגד טוב יותר על השטיח האדום.
לבסוף, הם גורמים לנו,
האנשים שנסקרים,
להרגיש כאילו הקול שלנו נשמע.
אז, בפעם הבאה שאתם מקבלים שיחת טלפון שמבקשת את דעתכם,
או אם אתם רואים סקר ברשת,
קחו את הזמן לחשוב מי הוא השואל
ולמה הם שואלים.
אז, עשו את הסקר, וצפו בתוצאות,
עם גרגר מלח
או תפוח אדמה.