Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Boaz Hovav מבקר: Ido Dekkers
אני שמח מאד להיות כאן היום
כדי לספר לכם כיצד נוכל אולי
לתקן מוח פגוע.
ואני מתרגש במיוחד מההרצאה בנושא המוח,
מפני שכנוירולוג בהכשרתי,
אני מאמין שזו יכולה להיות אחת מהדרכים
שעשויות להציע תקוה
לחולים שחייהם נהרסו
ושחיים עם נזק מוחי שאינו ניתן לטיפול.
וזו הבעיה.
ניתן לראות כאן תמונת מוח של מישהו
עם מחלת אלצהיימר
ולידו תמונת מוח בריא,
ומה שברור לעין, במוחו של חולה האלצהיימר,
מוקף באדום, רואים נזק ברור -- הידלדלות של הרקמה, הצטלקות.
ויכולתי להראות לכם תמונות דומות
ממחלות אחרות: טרשת נפוצה,
מחלת הנוירון המוטורי, מחלת פרקינסון,
אפילו מחלת האנטינגטון,
וכולם יציגו תמונה דומה.
ובאופן גורף הפגיעות המוחיות הללו מייצגות
את אחד מהאיומים הגדולים על מערכת הבריאות הציבורית בימינו.
והמספרים ממש מדהימים.
בכל רגע נתון, יש 35 מיליון איש
שחיים עם אחת ממחלות המוח הללו,
והעלות העולמית השנתית
היא כ- 700 מיליארד דולר.
תחשבו על זה.
מדובר על יותר מאחוז שלם
מהתוצר העולמי השנתי.
והמצב מחמיר,
כי שיעורי התחלואה נמצאים בעלייה
מכיוון שמדובר באופן כללי
במחלות ששכיחותן עולה עם הגיל, ואנחנו חיים שנים רבות יותר.
כך שהשאלה האמתית אותה אנו צריכים לשאול היא,
למה, כאשר אנחנו מכירים את ההשפעה ההרסנית של מחלות אלו
על החולה,
ואפילו אם נתעלם מממדי הבעיה החברתית שגורמות המחלות,
למה אין עדיין טיפולים יעילים?
על מנת לדון בנושא,
אני צריך ללמד אתכם במהירות
כיצד עובד המוח.
במילים אחרות, אני צריך לספר לכם
את כל מה שלמדתי בבית הספר לרפואה.
(צחוק)
תאמינו לי, זה לא ייקח הרבה זמן.
טוב? (צחוק)
המוח הוא איבר מאד פשוט:
מרכיבים אותו ארבעה סוגי תאים,
שניים מהם מוצגים כאן.
תא עצב,
ותא שמייצר מיאלין,
או תא מבודֵד.
קוראים לו אוליגודנדרוציט.
וכאשר ארבעת סוגי התאים במוח עובדים יחד
בהרמוניה בריאה,
הם מנגנים סימפוניה חשמלים יוצאת מהכלל,
וזוהי הפעילות החשמלית
שעומדת בבסיס היכולת שלנו לחשוב, להתרגש,
לזכור, ללמוד, לזוז, להרגיש וכולי.
אבל באופן דומה, כל אחד מארבעת סוגי התאים הללו
לבד או יחדיו, יכולים להתקלקל או למות,
וכאשר אירוע כזה קורה, נוצר נזק.
נוצרת הפרעה בחיווט של המוח.
התקשורת מופרעת.
וכאן ניתן לראות את ההולכה האיטית של המסר החשמלי.
אבל המשמעות העיקרית של הנזק
תהיה הופעת מחלה.
ואם התאים שמתחילים למות
הם תאים מוטוריים (תאי תנועה), לדוגמה,
נקבל מחלת נוירון מוטורי (ALS).
ואני רוצה להראות לכם דוגמה מהחיים
של מחלת הנוירון המוטורי (ALS).
זהו חולה שלי ששמו ג'ון.
פגשתי אותו לאחרונה לפני שבוע במרפאה שלי.
וביקשתי ממנו לספר לנו בקצרה על הבעיות
שהביאו לאבחנת מחלתו בפעם הראשונה
כחולה במחלת הנוירון המוטורי.
ג'ון: "אובחנתי באוקטובר 2011,
והבעיה העיקרית ממנה סבלתי הייתה בעיית נשימה,
היה לי קשה לנשום."
סידהארתן צ'נדרן: אני לא יודע אם הבנתם הכל, אבל ג'ון סיפר לנו
שהוא סבל מקשיי נשימה
שהובילו לבסוף לאבחנה
של מחלת הנוירון המוטורי.
ג'ון נמצא כיום 18 חודשים לאחר האבחנה,
וביקשתי ממנו להמשיך ולספר לנו מעט
לגבי מצבו הנוכחי.
ג'ון: "מה שקורה כיום הוא שמצב הנשימה שלי הדרדר.
אני סובל מחולשה בכפות הידיים בזרועות וברגליים.
המשמעות היא שאני נעזר בכיסא גלגלים רוב הזמן."
ס"צ: ג'ון מספר לנו שהוא נעזר בכיסא גלגלים
רוב הזמן.
ומה ששני הסרטונים הללו מראים לנו
הוא לא רק את ההשפעה ההרסנית של המחלה,
אלא גם מדגימים לנו
את קצב ההתקדמות המזעזע של המחלה,
בתקופה של 18 חודשים בלבד,
אדם כשיר לחלוטין הפך
לתלוי בכיס גלגלים ובמַנשֵם.
ובואו נודה על האמת, ג'ון יכול להיות אבא של כל אחד מאיתנו,
או אח, או חבר.
זה מה שקורה כשתאי עצב מתים.
אבל מה קורה כשתא המייצר מיאלין מת?
מתקבלת טרשת נפוצה.
הסריקה משמאל
מראה תרשים של המוח,
והיא ממפה את הקשרים של המוח,
ועליה ניתן לראות
את אזורי הנזק.
אנחנו קוראים להם נגעים של חסר במיאלין.
ומדובר בנזק מוחי, והם לבנים.
וברור לי מה אתם חושבים עכשיו.
אתם חושבים, "אוי אלוהים, הבחור הזה הגיע
ואמר שהוא ידבר על תקוה,
וכל מה שהוא מספר הוא עגמומי
ומדכא."
אמרתי לכם שמדובר במחלות נוראות.
הן הרסניות, ושכיחותן עולה,
עלויות הטיפול עצומות, והכי גרוע,
אין להן טיפול. איפה התקווה?
יודעים מה? אני רואה כאן תקוה.
ויש תקוה בחלק הבא,
של המוח הזה של חולה טרשת נפוצה,
כי מה שניתן לראות
הוא, באפן מדהים, שהמוח מתקן את עצמו.
הוא פשוט לא מתקן מספיק טוב.
שוב, אני רוצה להראות לכם שני דברים.
הראשון הוא הנזק שנגרם לחולה הטרשת הזה.
ושוב, אנחנו רואים את הגושים הלבנים הללו.
אבל מה שחשוב יותר, האזור שמוקף באדום
ובתוכו יש אזור כחול בהיר.
אבל האזור הכחול בהיר היה פעם לבן.
הוא נפגע בעבר. כיום הוא מתוקן.
בואו נהייה ברורים: זה לא קרה בזכות הרופאים.
זה קרה למרות הרופאים, לא בזכותם.
מדובר בהחלמה ספונטנית.
זה מדהים וזה קרה
משום שיש תאי גזע גם במוח,
שיכולים לייצר מיאלין חדש, בידוד חדש,
שיצפה את העצבים הפגועים.
והתצפית הזו חשובה משתי סיבות.
הראשונה, היא שהיא מאתגרת את אחת המוסכמות
שלמדנו בבית הספר לרפואה,
או לפחות שאני למדתי, במאה שעברה,
שקבעה שהמוח לא מתקן את עצמו,
בניגוד, לדוגמה, לעצם או כבד.
אבל למעשה המוח מסוגל לתקן את עצמו, הוא פשוט לא מתקן ממש טוב.
והדבר השני שהוא עושה,
שנותן לנו כיוון מחקר אפשרי לפיתוח טיפולים חדשים --
לא חייבים להיות גאונים גדולים
כדי להבין מה צריך לעשות כאן.
פשוט צריך למצוא דרכים לעודד
את התיקון העצמי, הספונטני, שקורה בכל מקרה.
והשאלה הבאה היא, מדוע, אם אנחנו יודעים
שהמוח מסוגל לתקן את עצמו,
מדוע אין לנו טיפולים כאלה?
חלק מהתשובה טמונה במורכבות
של פיתוח תרופות.
כשאתם חושבים על פיתוח תרופות אתם בטח חושבים
שמדובר בתהליך יקר ומסוכן,
ושסיכויי ההצלחה נמוכים מאד:
בערך 10,000 ל- 1 נגדכם,
בגלל שצריך לבדוק 10,000 תרכובות כימיות
על מנת למצוא תרופה מנצחת אחת.
ואז צריך לבלות 15 שנה
ויותר ממיליארד דולר,
ואפילו אז, יתכן שהתרופה לא תצליח.
השאלה שלנו היא לכן,
האם ניתן לשנות את חוקי המשחק
ולשפר את הסיכויים?
וכדי להצליח, צריך לחשוב,
היכן נמצאים צווארי הבקבוק בתהליך פיתוח התרופות?
ואחד מצווארי הבקבוק הוא השלבים המוקדמים בפיתוח התרופות.
כל הבדיקות הראשונות מתבצעות בבעלי חיים.
אבל אנחנו יודעים שמחקר אמתי של בני האדם חייב להתבצע באנשים,
אם נצטט את המשורר אלכסנדר פופ.
אז השאלה הבאה היא, האם נוכל לחקור את המחלות הללו
תוך שימוש בחומרים ממקור אנושי?
והתשובה חיובית בהחלט.
ניתן להשתמש בתאי גזע,
ובמיוחד תאי גזע אנושיים.
ותאי גזע אנושיים הם תאים מדהימים
אך פשוטים שעושים שני דברים:
הם מסוגלים להתחדש או להתרבות,
והם יכולים לעבור תהליך של התמחות
ולהפוך לתאי עצם, תאי כבד, והכי חשוב, תאי עצב,
ואפילו תאי עצב מוטוריים
או תאים מייצרי מיאלין.
והאתגר שעומד בפנינו בשנים האחרונות הוא,
כיצד לרתום את הכוח,
את היכולות העצומות של תאי הגזע
על מנת ליהנות מהפוטנציאל העצום שלהם
לשקם תאי עצב פגועים?
ואני חושב שהיום אנחנו יכולים, והסיבה ליכולת שלנו
היא שגילינו מספר תגליות עיקריות
בעשר או עשרים שנה האחרונות.
אחת מהן התגלתה כאן, באדינבורג,
ומדובר בכבשה המפורסמת, דולי.
דולי נוצרה במעבדה באדינבורג,
ודולי היא דוגמה
לשיבוט הראשון של יונק
מתאי חיה בוגרת.
אבל נראה לי שפריצת דרך חשובה אפילו יותר
לנושא השיחה שלנו היום
בוצעה בשנת 2006 על ידי מדען יפני
בשם ימנקה.
ומה שימנקה עשה,
ביכולות מדהימות של כישורים מדעיים,
הוא הראה שארבעה מרכיבים,
רק ארבעה מרכיבים,
יכולים להפוך כל תא, תא בוגר,
לתא גזע ראשוני.
וקשה לי להסביר לכם עד כמה התגלית הזו חשובה,
כי משמעותה היא שכל אחד בחדר זה,
ובעיקר חולים,
יכולים כיום לייצר
רקמות אישיות לתיקון נזקים.
קחו תא עור, תהפכו אותו לתא גזע ראשוני,
ואז תוכלו להפוך את התאים הללו
לתאים שרלוונטיים למחלה,
לשם מחקר ואולי גם לשם טיפול.
הרעיון הזה נחשב בימי בית הספר לרפואה שלי --
זה נושא שחוזר על עצמו, אני ובית הספר לרפואה? --
נחשב לרעיון מגוחך,
אבל הוא מציאות מוכחת כיום.
ואני חושב שהוא מהווה בסיס איתן
להתחדשות, תיקון ותקוה.
ואם כבר התחלנו לדבר במונחים של תקוה,
למי מכם שנכשל בבית הספר,
יש תקוה גם עבורכם,
כי זו התעודה של ג'ון גֶרדון. ["אני מאמין שהוא חושב להיות מדען, למרות שביצועיו בלימודים מגוחכים ממש."]
הם לא חשבו שהוא תלמיד מצטיין.
אבל מה שכדאי להוסיף הוא, שהוא זכה בפרס נובל לרפואה
לפני שלושה חודשים.
בואו נחזור לבעיה המקורית שלנו,
מה הפוטנציאל שטמון באותם תאי גזע,
ובטכנולוגיה המהפכנית הזו,
לתיקן המוח הפגוע,
לה אנחנו קורים נוירולוגיה משקמת?
אני חושב שיש שתי דרכים לחשוב על הנושא:
ככלי מדהים של המאה ה- 21 לגילוי תרופות חדשות,
ו\או כסוג של טיפול.
ורציתי לדבר בקצרה על שניהם
בדקות הקרובות.
שיטה לגילוי תרופות במעבדה היא הדרך בה אנשים בדרך כלל
מדברים על נושא הזה.
זה פשוט מאד: לוקחים חולה במחלה מסוימת,
לדוגמה, חולה במחלת נוירון מוטורי,
לוקחים דגימה של תאי עור,
הופכים אותו לתא גזע מוקדם,
כמו שסיפרתי לכם מוקדם יותר,
ויוצרים תאי עצב מוטוריים חדשים.
זה כבר פשוט, כי זה מה
שתאי גזע יודעים לעשות.
אבל מה שהכי חשוב, ניתן בשלב הזה לבחון את ההתנהגות של התאים החדשים
בהשוואה לתאים בריאים,
עדיף מקרוב משפחה בריא.
כך, ניתן למצוא פגמים גנטיים.
וזה בדיוק מה שעשינו כאן.
מדוב בשיתוף פעולה של מספר מדענים:
בלונדון, כריס שו. בארה"ב, סטיב פינקביינר וטום מניאטיס.
ומה שאתם רואים בסרטון, וזה ממש מדהים,
אלו תאים חיים, גדלים, תאי עצב מוטוריים
מחולה הסובל ממחלת הנוירון המוטורי.
מדובר בצורה התורשתית של המחלה.
רק תדמיינו את האפשרויות.
לפני 10 שנים לא ניתן היה לדמיין דבר כזה.
וחוץ מלצפות בהם גדלים ומוציאים סעיפים,
אנחנו יכולים גם לגרום להם לזרוח,
אבל הכי חשוב, אנחנו מסוגלים לבחון את בריאותו של כל אחד מהם
ולהשוות את תאי העצב החולים
לתאי עצב בריאים.
וכאשר עושים את כל השלבים הלו יחד,
ניתן לראות שהתאים החולים,
שמוצגים בקו האדום,
הם בעלי סיכוי גבוה פי שתיים וחצי למות
בהשוואה לתאים הבריאים.
והנקודה החשובה ביותר היא שעכשיו ניתן
להשתמש בהם לשם גילוי תרופות,
כי ניתן לבדוק את התרופות השונות,
וניתן לבדוק אותן במערכת מעבדתית עם תפוקה גבוהה
בתהליך מיון אוטומטי,
נבדוק את התרופות על פי קריטריון אחד:
למצוא את התרופה שתקרב את הקו האדום
קרוב ככל הניתן לקו הכחול,
כי מדובר בתרופה שהיא בעלת סיכויים טובים
שניתן אולי לבדוק מיד בבני אדם
ולעקוף כמעט לגמרי את צוואר הבקבוק
עליו דיברנו בתהליך פיתוח התרופות
הכרוך בניסויים בבעלי חיים,
אם זה יעבוד. זה פנטסי.
אבל אני רוצה לחזור
לאפשרות להשתמש בתאי גזע באופן ישיר
לשם תיקון הנזק.
ושוב, יש שתי דרכים לחשוב על הנושא,
שאינן סותרות זו את זו.
הדרך הראשונה, ואני חושב שבטווח הארוך
היא תתן את התוצאות הטובות ביותר,
אבל לא רבים חושבים כך כיום,
היא לחשוב על תאי הגזע שכבר נמצאים
בתוך המוח, עליהם סיפרתי כבר.
לכולנו יש תאי גזע במוח,
אפילו במוח חולה,
והדרך החכמה להתקדם בטיפול
היא למצוא את הדרך לקדם ולהפעיל
את אותם תאי גזע שקיימים כבר במוח
על מנת להגיב בצורה יעילה לנזק
ולתקן אותו.
זה יקרה בעתיד.
יהיו תרופות שיעשו זאת.
והדרך השנייה היא להצניח פנימה תאים,
להשתיל אותם במוח,
להחליף תאים גוססים או מתים, אפילו במוח.
ואני רוצה לספר לכם על ניסוי, מדובר בניסוי קליני שערכנו,
שהושלם לאחרונה,
בעזרת מדענים עמיתים מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון,
בעיקר דייויד מילר.
המחקר היה פשוט מאד.
לקחנו חולים עם טרשת נפוצה
ושאלנו שאלה פשוטה:
האם תאי גזע ממוח העצמות יכולים להגן על העצבים שלהם?
אז לקחנו דגימות מוח עצם,
גידלנו תאי גזע במעבדה,
ואז הזרקנו אותם בחזרה לווריד.
זה נשמע ממש פשוט.
הניסוי לקח לנו 5 שנים בהשתתפות המון אנשים, כן?
והוסיף לי שערות לבנות
וגרר כל מיני בעיות.
אבל ברמת הרעיון, זה די פשוט.
אז הזרקנו אותם לווריד, כן?
וכדי למדוד אם הצלחנו או לא,
מדדנו את עצב הראייה
כמדד ההצלחה העיקרי שלנו.
ומדובר במדד טוב בחולי טרשת נפוצה,
כי חולי טרשת, למרבה הצער,
סובלים מבעיות ראייה --
אבדן ראייה, ראייה מטושטשת.
כך שמדדנו את גודל עצב הראייה
על ידי סריקות שביצע דייויד מילר
שלוש פעמים - 12 חודשים, 6 חודשים
ומיד לפני הזרקת תאי הגזע --
וניתן לראות את הקו האדום היורד בעדינות.
וזה מראה לנו שעצב הראייה מתכווץ,
מה שנשמע הגיוני, כי אנחנו יודעים שתאי העצב מתים.
ואז הזרקנו להם את תאי הגזע
ומדדנו את עצב הראייה פעמיים --
אחרי שלושה ושישה חודשים --
ולהפתעתנו, כמעט,
הקו התחיל לטפס.
הוא הראה שהטיפול עשוי
להגן על עצב הראייה.
אני לא חושב שמה שקרה
הוא שתאי הגזע יצרו מיאלין חדש
או עצבים חדשים.
אני חושב שמה שהם עשו היה לעודד
את תאי הגזע העצמיים של המוח,
לבצע את תפקידם, להתעורר, ולייצר ציפוי מיאלין מבודד חדש.
מדובר בהדגמת התכנות ראשונית.
אני ממש נרגש מהממצאים.
אני רוצה לסיים בנימה בה פתחתי,
שעסקה בשיקום ובתקווה.
אז שאלתי את ג'ון
מה התקווה שלו לעתיד?
ג'ון: "אני מקווה
שמתישהוא בעתיד
תודות למחקר שאתם עורכים,
נמצא תרופה
שתאפשר לאנשים כמוני לחיות חיים רגילים."
ס"צ: זו בקשה ברורה.
אבל אני רוצה לסיים ולהודות לג'ון --
להודות לג'ון שהרשה לי לחלוק
את המחשבות שלו והסרטונים שלו אתכם היום.
ואני רוצה להגיד לג'ון ולאחרים
שבעיני, העתיד נראה מבטיח.
אני חושב שטכנולוגיות מהפכניות
כמו טיפול בתאי גזע שתיארתי היום
מציעות תקוה אמיתית.
ואני חושב שהיום בו נוכל
לתקן נזקים במוח
קרוב מתמיד.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)