Tip:
Highlight text to annotate it
X
ודאי שמתם לב שאני לא סר קן.
למרות שבתחום חוסר השיער יש בינינו דמיון.
בתו של קן נמצאת איתנו באולם, וזה נהדר,
אבל לא אביך אותה ואזמין אותה לבמה,
כי זה לא יהיה הוגן.
במקום זה, אדבר על קן.
למרבה הצער, נבצר מקן להצטרף אלינו היום.
הוא מתגורר בלוס-אנג'לס, למקרה שלא ידעתם,
אבל מצאנו לנכון, מכיוון שבאופן רשמי...
הוא מרצה TED הנצפה ביותר, עם הרצאותיו מ-2006 ו-2010
שנצפו מעל 200 מיליון פעם ב-150 ארצות,
החלטנו שיהיה הולם שהוא יישא את דברי ההקדמה לאירוע.
סר קן גם עבד איתנו בארגון האירוע הזה,
כך שהוא באמת חלק ממנו.
אם כן, ברצוני להציג בפניכם את קן רובינסון.
[מחיאות כפיים]
בוקר טוב, וברוכים הבאים ל-TEDxלונדון
ולמהפכת החינוך.
אני קן רובינסון, ותחילה ברצוני לומר
שאני מתנצל שאינני נמצא איתכם היום, ב"ראונדהאוס".
הייתי שמח מאד להיות שם.
יש לי חיבה עמוקה ל"ראונדהאוס" וללונדון.
לצערי, עלי להיות בלוס-אנג'לס,
ולה, כמובן, יש מעלות משלה.
האירוע הזה אורגן ע"י TEDxלונדון,
ואני רציתי להודות לכל האנשים שאירגנו אותו
ועבדו כה קשה בחודשים האחרונים
כדי שיצליח כאירוע בזכות עצמו.
אבל ברצוני גם לומר כמה מילות תודה,
כי האירוע נולד, במידה מסוימת
בהשראת ההרצאה השניה שלי ב-TED בלונג ביץ'.
ההרצאה הראשונה שלי ב-TED היתה ב-2006, ודנה ביצירתיות,
וכריס אנדרסון ביקש ממני להרצות שוב אחרי 4 שנים
אז ראיתי בכך בעצם המשך,
וקראתי אז להכפיל את מאמצינו
כדי לחולל מהפכה בחינוך.
אז היום זו הזדמנות לפתח כמה מאותם רעיונות
בעזרת כל המרצים שתשמעו
ובשיחות שתנהלו בין המפגשים.
רציתי רק להביע כמה מחשבות אודות הכיוון
שבו השיחות עשויות להתנהל ומדוע חשוב, לדעתי,
בכלל לדבר על הצורך במהפכה בחינוך.
למעשה, הולם מאד שאתם נפגשים ב"ראונדהאוס".
ל"ראונדהאוס", למי שלא היה בו לפני כן,
יש עבר עשיר של מדיניות ותסיסה בתחום התרבות.
זה היה התיאטרון של ארנולד ווסקר, "מרכז 42",
שנקרא ע"ש הצעה של איגודי המסחר
כדי לקדם את הנגישות לתרבות ואת ההגינות התרבותית.
זכיתי גם לראות הרבה הפקות ב"ראונדהאוס", בשנות ה-60 וה-70.
- שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, אגב -
ואחת מהן היתה של פיטר ברוק, ומיד אחזור לכך,
לקראת סיום דברי.
אך, ראשית, רציתי לקדם את פני שאר המרצים בברכת "ברוכים הבאים".
אני מכיר את פועלם.
במיוחד ברצוני לציין את ג'וד קלי, שתרצה עוד מעט.
גו'ד ואני עבדנו יחד במשך זמן רב מאד,
ג'וד עשתה מלאכה נפלאה ב"מרכז הגדה הדרומית",
אבל עבדנו יחד גם לפני 10 שנים על דו"ח עבור הממשלה הבריטית
שכותרתו היתה: "כל עתידינו: יצירתיות, תרבות וחינוך."
ועבודתה של ג'וד, כמו שלי, התפרשה על תחומים רבים,
מן האמנויות המקצועיות ועד לחינוך ומעבר לו.
אז רציתי לומר שאתם מצויים בחברה טובה, לצורך השיח הזה,
ויש הרבה מומחיות בקרב הקהל.
הסיבה שלדעתי נחוצה לנו מהפכה מתמצית למעשה בביטוי
שפוליטיקאים מרבים להשתמש בו שלא כהלכה.
הם מדברים על הצורך "לחזור אל היסודות" בחינוך,
ואני מסכים עם זה.
הבעיה, לדעתי, היא שפוליטיקאים רבים,
כשהם אומרים "לחזור אל היסודות",
מאמינים כנראה שהיסודות הם אוסף של נושאים
שבהם עסקו כשהיו בביה"ס,
והם במיוחד נוטים להדגיש
אוריינות, כישורים מתמטיים ומדעים.
אין ספק שכל אלה חשובים להפליא,
אבל יסודות החינוך אינם אוסף של נושאים.
יסודות החינוך הן מטרות עקרוניות
ואני מקווה שתזכרו את המטרות הללו
במהלך השיחות, הוויכוחים והדיונים של היום,
שאני מקווה שיהיה להם המשך.
ישנם 3 יסודות, לפי השקפתי,
לא לפי עדיפות מסוימת,
למרות שאני מציג אותם בכוונה בסדר הזה.
הראשון הוא כלכלי.
לחינוך יש תפקיד עצום בצמיחה הכלכלית,
בפיתוח ובקיימות,
וכל שיח העוסק בחינוך ואיננו לוקח בחשבון את הכלכלה,
הוא במובנים מסוימים נאיבי ומנותק מהעולם בו אנו חיים.
הבעיה היא שהכלכלות שאנו מפתחים כיום בכל העולם
שונות מאד מהכלכלות שבהן האנשים -
וודאי שהאנשים מהדור שלי - גדלו בהן,
והן שונות לחלוטין מאלה שבהן נהֶגה רעיון החינוך הציבורי.
הכלכלות של המאה ה-21 תובעות מאיתנו לפתח כישורים
של יצירתיות וחדשנות ושל המון כשרונות אנושיים.
מערכות החינוך שלנו לא עושות את זה.
אם כן, אחת הסיבות למהפכה היא מענה לצרכים הכלכליים.
אך הסיבה השניה היא תרבותית.
לחינוך יש תפקיד יסודי במתן אפשרות לתלמידינו,
יהיה אשר יהיה גילם,
להבין את הרקע התרבותי שלהם עצמם,
את העבר והמסורת,
ואת הזהות האישית ואת מה שעיצב ויצר אותה,
אבל יש לו אחריות זהה לעודד אותם
להבין תרבויות של אחרים.
האתגרים הגדולים שלנו בעולם של היום,
הם בחלקם סביבתיים, אך בחלקם גם תרבותיים.
הסכסוכים הגדולים ברחבי העולם
נולדים מחוסר אמון והבנה על רקע תרבותי.
כך שהתפקידים התרבותיים של החינוך הינם מרכזיים,
ולכך יש השלכות ממשיות על תכנית הלימודים.
אבל הנושא השלישי -- ואני מגיע אליו אחרון, כי, בעיני,
זהו הגשר אל כל מה שחשוב בעיני בחינוך,
כשאנו מתחילים לבנות את העתיד --
היסוד השלישי הוא אישי.
בשורה התחתונה, החינוך עוסק באנשים.
בבני-אדם אינדיבידואליים:
בתקוותיהם ובשאיפותיהם,
בכשרונותיהם, ביכולותיהם ובדברים שקרובים לליבם.
הרבה אנשים נושרים ממערכת החינוך,
הרבה אנשים נשארים בה, אך הם מנותקים ממנה,
ולכולם יש סיבות אישיות לכך.
החינוך איננו תהליך מכני,
אלא תהליך שתלוי בכך שמעוררים ומושכים בצורה נכונה
את הדמיון ותחומי העניין של התלמידים.
כך שביסוד קריאתי למהפכה
עומד הצורך בחינוך אישי,
ואני אומר זאת, משום שבפרט ב-10 או 15 השנים האחרונות,
החינוך איכשהו נעשה יותר ויותר בלתי-אישי.
ככל שהממשלות דוחפות לתקנן את החינוך,
ככל שהן דוחפות את החינוך לכיוון ראיה קונפורמיסטית צרה,
כך הוא נעשה פחות ופחות אישי.
לכן, שורש המהפכה, בעיני, הוא הצורך
להפוך את סדר העדיפויות שלנו
ולהתמקד בתלמידים ובמורים.
הזכרתי קודם את פיטר ברוק.
בשנות ה-70 נהגתי ללכת ל"ראונדהאוס",
ושם ראיתי כמה הפקות של פיטר ברוק.
פיטק ברוק, למי שאינו יודע, היה במאי תיאטרון. עדיין.
הוא היה קשור לתיאטרון הלאומי,
לתיאטרון המלכותי השייקספירי,
ואחר עבר לפריז והקים שם מרכז לחקר התיאטרון.
אני זוכר שראיתי את ההפקה שלו למחזה 'שבט האיק', ב"ראונדהאוס",
כשה"ראונדהאוס" היה מרכז לתיאטרון חדשני, בשנות ה-70.
פיטר ברוק כתב לפני כמה שנים ספר בשם "החלל הריק",
ובו הוא מספר על העניין שלו ביצירת תיאטרון,
ואיזו חוויה עזה זו עשויה להיות
וטענתו היא שהרבה מחוויות התיאטרון
אינן עזות במיוחד;
הן מעבירות את הערב, אבל הערב היה עובר ממילא,
בעוד שלתיאטרון יש כוח לשנות.
אז מה שמעניין אותו הוא לתעל את הכוח הזה.
ולשם כך, לדבריו, כדי להפוך את התיאטרון
לדבר הכי חזק שבכוחו להיות,
עלינו להתמקד במה שהוא באמת,
והוא מציע מעין ניסוי מחשבתי.
הוא אומר: "אם תקחו מופע תיאטרון ממוצע כלשהו,
"מה תוכלו להוציא ממנו, וזה עדיין יהיה תיאטרון?"
זו דרך להגיע למינימום התיאטרלי, שממנו לא ניתן לרדת יותר.
"ובכן," הוא אמר, "אתם יכולים לקחת את המסך,
"לסלק את התסריט - הצגות רבות הן ללא תסריט -
"ודאי שאפשר לסלק את הבמאי - הרבה הצגות הן ללא במאי -
"אפשר לבטל את התאורה, כל עוד רואים משהו,
"למעשה, אפילו אם לא רואים כלום;
"אפשר לסלק את עובדי הבמה,
"אפשר... למען האמת, גם הבניין איננו נחוץ."
הוא אמר: "בעצם אין צורך בשום דבר מאלה, בשביל תיאטרון.
"מה שאתם צריכים, כל מה שנחוץ לכם בשביל תיאטרון,
"הוא שחקן בחלל, ומישהו שצופה בו.
"זה יכול להיות צופה בודד, אבל שחקן וקהל - זה הכל.
"השחקן מבצע דרמה,
"העובדה שהוא נצפה ע"י קהל -
"מערכת היחסים הזו היא התיאטרון."
והוא הוסיף: "אם יש לנו עניין שחוויית התיאטרון תהיה עזה,
"עלינו למקד את מאמצינו ביחסים האלה
"ולעשותם טובים ככל האפשר."
והוסיף: "אסור לנו להוסיף לכך דבר,
"אם איננו תורם לכך.
"אם זו הסחת-דעת - היפטרו ממנה."
אתם מבינים, מבחינתי ההקבלה לחינוך היא מדויקת לחלוטין.
בחינוך, בסופו של דבר, הדבר שאנו מדברים עליו
הוא מערכת היחסים שבין המורים לתלמידים,
בין מישהו שלומד לבין מישהו שעוזר.
לפעמים מדובר בעזרה עצמית, כמובן,
אבל מערכת היחסים היא שחשובה, ועם הזמן, מה שקרה,
הוא שמערכת היחסים הזו היטשטשה,
כוסתה ונמחקה, במובנים מסוימים,
בכל סוג של הסחת-דעת, לעתים - זו מדיניות לאומית
של מבחנים מכבידים שאינם תורמים דבר לתהליך,
או מסחר בזכויות, כפיית נאמנויות ותיקון תקנונים.
זה כמו ציור ישן שנעלם
מתחת לאינספור שכבות לכה.
ובעיני זה מעניין: אנשים יכולים לדבר ללא-הרף על חינוך
מבלי להזכיר כלל את הלמידה.
ולכן אני טוען שמהפכת החינוך
צריכה להתבסס על מחוייבות קיצונית לשיפור הלמידה.
בכל דרך שזה ייעשה,
העיקר איננו תכניות הלימודים לכשעצמן, אלא איכותן.
ואפשר לארגן שיקרו בחינוך וסביבו כל מיני דברים,
אבל אם לא מעמיקים ומשפרים את הלמידה -
וזה אומר להפוך את החינוך לאישי -
אז כל היתר לא ממש חשוב.
זה מביא אותי להציע כמה עקרונות ליבה
כדי לקדם הלאה את המהפכה.
הראשון הוא: יש להפוך את החינוך לאישי.
לכל תלמיד ותלמידה סיפור משלהם,
לכל תלמיד ותלמידה תפריט אישי של תחומי-עניין וכשרונות;
הם אלה שצריכים לעמוד במרכז.
העיקר צריך להיות שיפור ההנעה וההזדמנויות
ליצירתיות מצד המורים.
הוראה היא צורת אמנות. ולא סתם מערכת של מסירה.
מורים דגולים הם אלה שיודעים איך לתווך את החומר,
באופן שבאמת מעורר את הדמיון
ומצית את היצירתיות אצל תלמידיהם.
שנית, החינוך צריך להיות מותאם לתלמידים.
המקום בו התלמידים לומדים הוא מערכת החינוך שלהם.
לא חדרי הוועדות בבנייני הפרלמנט שלנו,
לא חדרי ההנהלה של מועצות הפיקוח;
החינוך מתרחש בבתי הספר
או בקהילות הלמידה שאליהם באים התלמידים,
וזוהי מבחינתם המערכת.
כלומר, התאמת החינוך לאותם תלמידים, לאותו מקום,
לאותם צרכים, לאותה קהילה היא קריטית ביותר.
ועקרון המפתח הנוסף, בעיני, הוא הגיוון.
הדחיפה העכשווית שלנו לתיקנון פוגעת בעקרון הגיוון
שחיי האדם תלויים בו ומשגשגים בזכותו.
אם אתם הורים או יש לכם אחים ואחיות,
ויש לכם כמה ילדים או אחים ואחיות,
אני מוכן להתערב איתכם.
אם יש לכם שני ילדים או אחים, או יותר, אני מתערב איתכם
שהם שונים לגמרי. נכון?
הרי אין סיכוי שתתבלבלו ביניהם, נכון?
"מי אתה? אני תמיד מתבלבל ביניכם."
והסיבה היא שהחיים האנושיים הם מגוונים מטבעם,
ועלינו להדגיש זאת במערכות בתי הספר שלנו.
במקום זה אנו מרבים להתחייב לאיזה תפריט קונפורמיסטי משעמם.
העקרון האחרון הוא שותפות.
החינוך איננו רק מה שקורה במבנים רשמיים של בתי-ספר,
צריכים לקחת בו חלק מוסדות גדולים,
כמו "מרכז הגדה הדרומית",
כמו ה"ראונדהאוס", כמו המוזיאונים הנפלאים שלנו,
כמו מוסדות המדע הנהדרים שלנו.
זו צריכה להיות שותפות של אמת עם הקהילה בכללה.
בעיני, העקרונות האלה מספקים תפריט שלם של נושאים לדיון,
אודות תכנית הלימודים, אודות האיזון בה.
לדעתי זה מזעזע שאנו בכלל מעלים על הדעת,
למשל, מערכת חינוך לאומית
שאינה נותנת משקל זהה לאמנויות, למדעים,
למדעי הרוח, לחינוך הגופני, לאוריינות ולכישורים מתמטיים.
זה... יש לכך השלכות רציניות מבחינת ההוראה,
מבחינת אלה שמלמדים ואיך לעזור להם ללמד טוב יותר.
יש לכך השלכות רציניות על ההערכה,
ויש לכך השלכות רציניות על מבנה החינוך.
לדעתי, היום מחובתנו לדבר
לא רק על החינוך הפורמלי אלא גם על ההשכלה הביתית,
על כל הצורות השונות שבהן מתכנסות קהילות למידה,
ומהי ההתארגנות הפנימית שלהן כדי לייעל ככל האפשר את המלאכה.
לסיכום, אינני חושב שיש כיום שיח שחשוב יותר לנהל
מאשר כיצד נשנה את החינוך כדי לענות על צרכי המאה ה-21,
ואני שמח מאד ש-TEDx נרתמה לדיון הזה,
אני שמח שאתם נמצאים כאן היום,
ואני מצפה ומייחל
לתוצאות של היום הזה ולדברים שהוא יביא עימו.
אם כן, דרך-צלחה בשיחות שלפניכם.
[מחיאות כפיים]