Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Ido Dekkers מבקר: zeeva Livshitz
יש לי עוד סיבה אחת טובה לאופטימיות:
שינוי האקלים.
אולי אתם לא מאמינים לזה, אבל הנה העובדה.
ב12 בדצמבר, 2015,
בפריז, תחת האומות המאוחדות,
195 ממשלות התכנסו
ויחד--
אם עבדתם עם ממשלות, אתם יודעים כמה זה קשה --
החליטו פה אחד
לשנות בכוונה את הכיוון של הכלכלה הגלובלית
כדי להגן על הכי פגיעים
ולשפר את החיים של כולנו.
עכשיו, זה השג יוצא דופן.
(מחיאות כפיים)
אבל זה אפילו יותר מדהים
אם אתם שוקלים איפה היינו רק לפני כמה שנים.
2009, קופנהגן.
מי זוכר את קופנהגן?
ובכן, אחרי שנים של עבודה לכיוון הסכם אקלים,
אותן ממשלות התכנסו בקופנהגן
ונכשלו לגמרי.
למה זה נכשל לגמרי?
מהרבה סיבות שונות,
אבל בעיקר בגלל הפער המושרש העמוק
בין הצפון הגלובלי והדרום הגלובלי.
אז עכשיו, שישה חודשים אחרי הכישלון הזה,
נקראתי לקחת אחריות
על דיוני שינוי האקלים הגלובליים.
אתם יכולים לדמיין, הרגע המושלם להתחיל את העבודה החדשה הזו.
מצב הרוח הגלובלי על שינוי אקלים היה בפח האשפה.
אף אחד לא האמין
שהסכם גלובלי יוכל אי פעם להיות אפשרי.
למעשה, גם אני לא.
אם אתם מבטיחים לא לספר לאף אחד מחוץ קהל TED הנפלא הזה,
אני אגלה לכם סוד
שהיה קבור בהסטוריה למרבה המזל.
בועידת העיתונאים הראשונה שלי,
עיתונאי שאל, "אם, גברת פיגרס,
את חושבת שהסכם גלובלי יהיה אפשרי אי פעם?"
ובלי להפעיל את המוח, שמעתי את עצמי ממלמלת,
"לא בזמן חיי."
ובכן, אתם יכולים לדמיין את הפנים של צוות העיתונות שלי
שהיה מבועת מהאישה הקוסטה ריקנית המשוגעת הזאת
שהיתה הבוס החדש שלהם.
וגם אני הייתי מבועתת.
עכשיו, לא הייתי מבועתת ממני, בגלל שאני סוג של רגילה לעצמי.
הייתי למעשה מבועתת
מההשלכות של מה שבדיוק אמרתי,
מהתוצאות לעולם
בו כל ילדנו יצטרכו לחיות.
זה היה למעשה רגע נוראי בשבילי,
וחשבתי, ובכן, לא, חכו רגע,
חכו רגע.
בלתי אפשרי זה לא עובדה,
זה גישה.
זה רק גישה.
והחלטתי אז ושם שאני אשנה את הגישה שלי
ועמדתי לעזור לעולם לשנות את הגישה שלו על שינוי אקלים.
אז אני לא יודעת --
לא, רק זה? תודה.
אני לא יודעת --
מה הייתם עושים
אם היו אומרים לכם שהעבודה שלכם היא להציל את הפלנטה.
שימו את זה על תאור עבודה.
ויש לכם אחריות מלאה,
אבל אין לכם סמכות בכלל,
בגלל שהממשלות הן ריבוניות בכל החלטה שהן לוקחות.
ובכן, באמת הייתי רוצה לדעת
מה הייתם עושים ביום שני הראשון בבוקר,
אבל הנה מה שעשיתי: נכנסתי לפאניקה.
(צחוק)
ואז נכנסתי שוב לפאניקה,
בגלל שהבנתי שאין לי מושג איך אנחנו עומדים לפתור את הבעיה הזו.
ואז הבנתי שאין לי מושג איך אנחנו עומדים לפתור את הבעיה הזאת,
אבל אני יודעת דבר אחד:
אנחנו חייבים לשנות את הטון של השיחה הזו.
בגלל שאין דרך שאתם יכולים לספק ניצחון
בלי אופטימיות.
ופה,
אני משתמשת באופטימיות כמילה מאוד פשוטה,
אבל בואו נבין את זה במובן הכי הרחב.
בואו נבין את זה כאומץ,
תקווה, אמון, סולידריות,
האמונה הבסיסית שאנחנו האנשים יכולים להתאחד
ויכולים לעזור אחד לשני להטיב את הגורל של האנושות.
ובכן, אתם יכולים לדמיין שחשבתי שבלי זה,
לא היתה דרך שנצא מהשיתוק של קופנהגן.
ובמשך שש שנים,
בעקשנות, ללא פשרות הזרקתי אופטימיות לתוך המערכת,
לא משנה מה השאלות מהעיתונות --
ונעשיתי טובה יותר בזה --
ולא משנה מה העדויות המנוגדות.
ותאמינו לי, היה הרבה עדויות כנגד.
אלא אופטימיות בלתי מתפשרת לתוך המערכת.
אבל מהר מאוד,
התחלנו לראות שינויים שמתרחשים בהרבה תחומים,
מואצים על ידי אלפי אנשים,
כולל הרבה מכם פה היום,
ואני מודה לכם.
וקהילת TED הזו לא תהיה מופתעת
אם אני אגיד לכם שהאזור הראשון
בו ראינו שינוי מדהים
היה ...
טכנולוגיה.
התחלנו לראות שטכנולוגיות נקיות,
בעיקר טכנולוגיות אנרגיה מתחדשת,
התחילו לרדת במחיר ולעלות בכמות,
לנקודה בה היום אנחנו כבר בונים
תחנות סולריות מרוכזות
שיש להן את היכולת לתת כוח לערים שלמות,
שלא לדבר על מה אנחנו עושים בנושא הניידות
ובניינים חכמים.
ועם השינוי הזה בטכנולוגיות,
היינו מסוגלים להתחיל להבין
שיש שינוי במשוואה הכלכלית,
בגלל שהיינו מסוגלים להבחין
שכן, יש עלות גבוהה לשינוי האקלים,
וכן, יש סיכונים מורכבים.
אבל יש גם יתרונות כלכליים
ויתרונות מובנים,
בגלל שההטמעה של טכנולוגיות נקיות
עומדת להביא לנו אויר נקי יותר,
בריאות טובה יותר,
תחבורה טובה יותר, וערים יותר ברות מחיה,
יותר ביטחון אנרגטי,
יותר גישה לאנרגיה לעולם המתפתח.
לסיכום, עולם טוב יותר ממה שיש לנו עכשיו.
ועם ההבנה הזו,
אתם הייתם צריכים לצפות למעשה, כמה מכם ראיתם,
את ההתפשטות של המצאתיות והתרגשות
שהתרחשו ראשית דרך ממשלות לא לאומיות,
המגזר הפרטי, ראשי התעשייה, חברות ביטוח,
משקיעים, ראשי ערים, קהילות אמונה,
בגלל שכולם התחילו להבין, זה יכול למעשה להיות לתועלתם.
זה יכול למעשה לשפר את השורה התחתונה שלהם.
וזה לא היו רק החשודים המיידיים.
אני צריכה לספר לכם שהיה לי מנכ"ל של חברת גז ונפט גדולה מאוד
שהגיע אלי בתחילת השנה שעברה
ואמר --
בפרטיות, כמובן --
הוא לא ידע איך לשנות את החברה שלו,
אבל הוא עומד לשנות אותה,
בגלל שהוא מעוניין בקיימות לטווח ארוך.
ובכן, עכשיו יש לנו שינוי במשוואה הכלכלית,
ואיתה, עם תמיכה רחבה יותר מכולם,
זה לא לקח הרבה זמן עד שראינו את הממשלות הלאומיות
שהתעוררו לעובדה שזה לטובתם הלאומית.
וכשביקשנו ממדינות להתחיל לזהות
איך הן יכולות לתרום למאמצים עולמיים
אבל בהתבסס על האינטרסטים הלאומיים,
189 מדינות מתוך 195,
189 מדינות שלחו את תוכניות שינוי האקלים המקיפות שלהם,
בהתבסס על האינטרסים הלאומיים שלהם,
במקביל לעדיפויות שלהם,
בעקביות עם תוכניות הקיימות הלאומיות שלהם.
ובכן,
ברגע שאתם מגינים על האינטרסטים הליבתיים של המדינות,
אז אתם יכולים להבין שאומות היו מוכנות
להתחיל להתאחד למסלול משותף,
לכיוון תנועה משותף
שעומד לקחת אותנו למשך כמה עשורים כנראה,
אבל במשך מספר העשורים האלה הוא יקח אותנו
לכלכלה חדשה,
לכלכלה נטולת פחמן וגמישה מאוד.
והתרומות הלאומיות שכרגע על השולחן
מטעם ממשלות לאומיות
לא מספיקות לקחת אותנו לאקלים מייוצב,
אבל הן רק הצעד הראשון,
והם ישתפרו במשך הזמן.
והמדידות, הדיווח והאימות של כל המאמצים האלה
מחייבים משפטית.
ונקודות הביקורת שיהיו לנו כל חמש שנים
כדי להעריך התקדמות קולקטיבית לכיוון המטרות שלנו מחייבות משפטית,
והדרך עצמה לכלכלה נטולת הפחמן והעמידה יותר
מחייבת משפטית.
והנה חלק הרבה יותר חשוב:
מה היה לנו לפני כן?
מספר קטן של מדינות
שלקחו התחייבויות מופחתות,
לטווח קצר להפחתת פליטות
שהיו לגמרי לא מספיקות
ויותר מזה, נתפסו באופן כולל כמעמסה.
עכשיו מה יש לנו?
עכשיו יש לנו את כל מדינות העולם שתורמות ברמות שונות
בגישות שונות במגזרים שונים,
אבל כולם תורמים למטרה משותפת
ובמקביל למסלול
עם יושרה סביבתית.
ובכן, ברגע שיש לכם את כל זה במקום
והעברתם את ההבנה הזו,
ואז אתם רואים שממשלות היו מסוגלות ללכת לפריז
ולאמץ את הסכם פריז.
(מחיאות כפיים)
אז,
כשאני מביטה אחורנית
על שש השנים האחרונות,
ראשית אני זוכרת
את היום שהסכם פריז אומץ.
אני לא יכולה לספר לכם על האופוריה בחדר.
5,000 אנשים קופצים מהכיסאות שלהם,
בוכים, מוחאים כפיים, צועקים, מיללים,
קרועים בין אופוריה ועדיין חוסר אמונה ממה שהם בדיוק ראו,
בגלל שכל כך הרבה אנשים
עבדו במשך שנים לכיוון זה, וזו היתה המציאות שלהם לבסוף.
וזה לא היו רק אלה שהשתתפו ישירות.
לפני כמה שבועות, הייתי עם קולגה
שניסה להחליט
על פנינה מטהיטי שהוא רצה לתת לאישה הנפלאה שלו נטאשה.
וברגע שהוא החליט לבסוף מה הוא עומד לקנות,
הצורף אמר לו,
"אתה יודע, אתה מאוד בר מזל שאתה קונה את זה עכשיו,
בגלל שהפנינים האלו יכולות להכחד בקרוב בגלל שינוי האקלים."
"אבל," הצורף אמר, "האם שמעת,
הממשלות בדיוק הגיעו להחלטה,
ולטהיטי יכול להיות סיכוי."
ובכן, איזה הסכמה פנטסטית
שאולי, אולי הנה התקווה,
הנה סיכוי אפשרי.
אני הראשונה להכיר בעובדה שיש לנו עדיין הרבה עבודה לעשות.
רק התחלנו את העבודה שלנו על שינוי אקלים.
ולמעשה, אנחנו צריכים להבטיח שנכפיל את המאמצים שלנו
במשך חמש השנים הבאות שהן חמש השנים הדחופות.
אבל אני מאמינה
שהתגברנו במשך שש השנים האחרונות
על הבלתי אפשרי
לעכשיו בלתי ניתן לעצירה.
ואיך עשינו את זה? על ידי הזרקת אופטימיזם מהפכני
שמאפשר לנו לעבור מעימות לשיתוף פעולה,
שמאפשר לנו להבין שאינטרסטים לאומיים ומקומיים
לא בהכרח מנוגדים לצרכים הגלובליים,
ושאם נבין את זה, אנחנו יכולים לחבר אותם
ואנחנו יכולים למזג אותם בהרמוניה.
וכשאנחנו מביטים קדימה לנושאים גלובליים אחרים
שידרשו את תשומת הלב שלנו במאה הזו --
ביטחון תזונתי, ביטחון מים, ביטחון לאומי, הגירה מאולצת --
אני רואה שאנחנו בהחלט לא יודעים
איך אנחנו נפתור את הבעיות האלה עדיין.
אבל אנחנו יכולים לקחת דף מתוך מה שעשינו בשינוי האקלים
ואנחנו יכולים להבין
שאנחנו צריכים לפרש מחדש את מנטליות סכום האפס.
בגלל שאומנו להאמין שתמיד יש מנצחים ומפסידים,
ושההפסד שלכם הוא היתרון שלי.
ובכן, עכשיו כשאנחנו בעולם
בו הגענו לגבולות הפלנטריים
ושאנחנו לא רק מחוברים,
אלא יותר ויותר תלויים אחד בשני,
ההפסד שלכם הוא לא עוד היתרון שלי.
כולנו או מפסידים
או שכולנו מנצחים.
אבל אנחנו נצטרך להחליט
בין סכום ואפס.
אחננו נצטרך להחליט בין אפס תועלות לכולם
או לחיות את החיים כסכום של כולנו.
עשינו את זה פעם אחת, אנחנו יכולים לעשות זאת שוב.
תודה.
(מחיאות כפיים)