Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers
אז לנו האנשים יש פוטנציאל יוצא דופן לטוב,
אבל גם כוח אדיר לעשות רע.
כל כלי יכול לשמש לבנות או להרוס.
הכל תלוי במוטיבציה שלנו.
לכן, זה הרבה יותר חשוב
לטפח מוטיבציה אלטרואיסטית במקום אנוכית.
אז עכשיו אנחנו באמת עומדים בפני הרבה אתגרים בזמננו.
אלה יכולים להיות אתגרים אישיים.
התודעה שלנו יכולה להיות החברה הטובה ביותר שלנו או האוייב הגדול ביותר.
יש גם אתגרים חברתיים:
עוני באמצע השפע, חוסר שוויון, קונפליקטים, חוסר צדק.
ואז יש את האתגרים החדשים להם אנחנו לא מצפים.
לפני עשרת אלפים שנה, היו בערך חמישה מליון אנשים על כדור הארץ.
מה שהם יכלו לעשות,
יכולת ההתאוששות של כדור הארץ ריפאה במהרה את מעשי האדם.
אחרי המהפכה התעשייתית והדיגיטלית,
זה לא כך יותר.
אנחנו עכשיו סוכנים עיקריים בהשפעה על כדור הארץ.
אנחנו נכנסים לאנטרופוסין, עידן בני האדם.
אז בדרך מסויימת, אם היינו אומרים שאנחנו צריכים להמשיך את הגדילה האין סופית הזו,
שימוש אין סופי במשאבים חומריים,
זה כאילו האיש הזה אמר ---
ושמעתי ראש מדינה לשעבר, אני לא אזכיר מי, שאמר --
"לפני חמש שנים, היינו בקצה המדרון הזה.
היום עשינו צעד גדול קדימה."
אז המדרון הזה הוא זה שהוגדר על ידי מדענים
כגבולות הפלנטריים.
ובתוך הגבולות האלו, הם יכולים לטפל בכמה גורמים.
אנחנו עדיין יכולים לשגשג, האנושות עדיין יכולה לשגשג במשך 150,00 שנה
אם נשמור על אותה יציבות אקלים
כמו בהולוסין במשך 10,000 השנה האחרונות.
אבל זה תלוי בבחירת פשטות התנדבותית,
גדילה איכותית, לא כמותית.
אז ב 1900, כמו שאתם יכולים לראות, היינו בתוך גבולות הביטחון.
עכשיו, ב 1950 באה ההאצה הגדולה.
עכשיו החזיקו את הנשימה, לא יותר מדי זמן, כדי לדמיין מה מגיע אחר כך.
עכשיו עברנו בענק כמה מהגבולות הפלנטריים.
אם ניקח רק את הגיוון הביולוגי, בקצב הנוכחי,
עד 2050, 30 אחוז מכל המינים על פני כדור הארץ יעלמו.
אפילו אם נשמור על ה DNA שלהם בכמה מקררים, זה לא יהיה הפיך.
אז הנה אני יושב פה
לפני קרחון בגובה 7,000 מטר, 21,000 רגל בבהוטאן.
בקוטב השלישי, 2,000 קרחונים נמסים מהר, מהר יותר מהארקטי.
אז מה אנחנו יכולים לעשות במצב הזה?
ובכן,לא משנה כמה מורכבת פוליטית, כלכלית, מדעית,
השאלה של הסביבה היא,
זה פשוט מסתכם בשאלה של אלטרואיזם מול אנוכיות.
אני מרקסיסט עם נטיה לגראוצ'ו,
(צחוק)
גראוצ'ו מרקס אמר, "למה צריך להיות לנו איכפת מדורות עתידים?
מה הם אי פעם עשו בשבילי?"
(צחוק)
למרבה הצער, שמעתי את המיליארדר סטיב פורבס,
בחדשות פוקס, אומר בדיוק אותו דבר, אבל ברצינות.
נאמר לו על עליית האוקיינוסים,
והוא אמר, "אני מוצא את זה אבסורדי לשנות את ההתנהגות שלי היום
עבור משהו שיקרה עוד מאה שנה."
אז אם לא אכפת לכם מדורות עתידיים,
פשוט לכו על זה.
אז אחד האתגרים העיקריים של זמננו
הוא לשלב שלושה קני מידה של זמן:
הטווח הקצר של הכלכלה,
העליות והירידות של שוק המניות, חשבונות סוף השנה;
החלק האמצעי של איכות החיים --
מה האיכות של כל רגע של חיינו, במשך 10 שנים ו 20 שנה? --
ובטווח הארוך של הסביבה.
כששומרי הסביבה מדברים עם הכלכלנים,
זה כמו דיאלוג של סכיזופרנים, לחלוטין לא ברור,
הם לא מדברים באותה שפה.
עכשיו, במשך 10 השנים האחרונות, הקפתי את העולם
פגשתי כלכלנים, מדענים, חוקרי מוח, פעילי איכות הסביבה,
פילוסופים, הוגים בהימליה, בכל מקום.
נראה לי, שיש רק קונספט אחד
שיכול לחבר את שלושת קני המידה האלה.
זה פשוט יותר התחשבות באחר.
אם יש לכם יותר התחשבות באחרים, תהיה לכם כלכלה איכפתית יותר,
שם פיננסים הם שרות לחברה
ולא חברה כשרות לפיננסים.
אתם לא תשחקו בקזינו
עם המשאבים שאנשים הפקידו בידייכם.
אם תהיה לכם יותר התחשבות באחרים,
אתם תדאגו לתקן את חוסר השוויון,
שאתם מביאים סוג כלשהו של טוב לחברה,
בחינוך, במקום העבודה.
אחרת, אומה שהיא הכי חזקה ועשירה
אבל כולם אומללים, מה הטעם?
ואם יש לכם יותר התחשבות באחרים,
אתם לא תפשטו על הפלנטה שיש לנו
ובקצב הנוכחי, אין לנו שלוש פלנטות להמשיך בדרך הזו.
אז השאלה היא,
אוקיי, אלטרואיזם הוא התשובה, זה לא רק רעיון רומנטי,
אבל האם הוא יכול להיות פתרון אמיתי ופרגמטי?
וראשית, האם הוא קיים,
אלטרואיזם אמיתי, או האם אנחנו כל כך אנוכיים?
אז כמה פילוסופים חשבו שאנחנו אנוכיים ללא תקנה.
אבל האם אנחנו באמת כולנו פרחחים?
אלו חדשות טובות, לא?
הרבה פילוסופים, כמו הובס, אמרו את זה.
אבל לא כולם נראים כמו פרחחים.
או האם אדם לאדם זאב?
אבל הבחור הזה לא נראה רע.
הוא אחד מחברי בטיבט.
הוא מאוד נדיב.
אז עכשיו, אנחנו אוהבים שיתוף פעולה.
אין אושר גדול יותר מלעבוד יחד, נכון?
ואז לא רק אנשים.
אז, כמובן, יש את המאבק לחיים,
השרדות החזקים, דרוויניזם חברתי.
אבל באבולוציה, שיתוף פעולה -- למרות שתחרות קיימת, כמובן --
שיתוף פעולה כדי להיות הרבה יותר יצירתי ללכת לרמות גבוהות יותר של מורכבות.
אנחנו סופר משתפי פעולה ואנחנו צריכים ללכת אפילו רחוק יותר.
אז עכשיו, מעבר לזה, האיכות של היחסים האנושיים.
ה OECD עשה סקר של 10 גורמים, כולל הכנסה, הכל.
הראשון שאנשים אמרו, זה הדבר הכי חשוב לאושר,
זה איכות יחסים חברתיים.
לא רק אצל אנשים.
ותראו את הסבתות רבות האלו.
אז עכשיו, הרעיון שאם נכנס עמוק פנימה,
אנחנו אנוכייים ללא תקנה,
זה מדע כורסאות.
אין מחקר סוציולוגי יחיד,
מחקר פסיכולוגי, שאי פעם הראה את זה.
אלא, להפך.
חברי, דניאל בטסון, בילה חיים שלמים
ושם אנשים במעבדה במצבים מאוד מורכבים.
וכמובן אנחנו לפעמים אנוכיים, וכמה אנשים יותר מאחרים.
אבל הוא מצא שבאופן שיטתי, לא משנה מה,
יש מספר משמעותי של אנשים
שמתנהגים באופן אלטרואיסטי, לא משנה מה.
אם אתם רואים מישהו פצוע קשה, סובל מאוד,
אותם אולי תעזרו מלחץ אמפתי --
אתם לא יכולים לעמוד בזה, אז זה טוב יותר לעזור מאשר להמשיך להביט באדם הזה.
אז אנחנו בדקנו את זה, ובסוף, הוא אמר, בברור אנשים יכולים להיות אלטרואיסטים.
אז אלה חדשות טובות.
ואפילו יותר מזה, אנחנו צריכים להביט בבנאליות של טוב.
עכשיו תביטו פה.
כשאנחנו יוצאים, אנחנו לא נגיד: "זה כל כך נחמד.
לא היה קרב אגרופים בעוד ההמון הזה חשב על אלטרואיזם."
לא,אנחנו ציפינו לזה, לא?
אם היה קרב אגרופים, היינו מדברים על זה במשך חודשים.
אז הבנליות של הטוב היא משהו שלא מושך תשומת לב,
אבל היא קיימת.
עכשיו, הביטו בזה.
אז כמה פסיכולוגים אמרו,
כשאני אומר להם שאני מפעיל 140 פרויייקטים הומניטריים בהימליה
שנותנים לי כל כך הרבה שמחה,
הם אומרים, "אוה, אני מבין, אתה עובד בשביל התחושה החמימה.
זה לא אלטרואיסטי. אתה פשוט מרגיש טוב."
אתם חושבים שהבחור הזה, כשהוא קפץ מול הרכבת,
הוא חשב, "אני ארגיש הרגשה טובה כשזה יסתיים?"
(צחוק)
אבל זה לא הסוף.
הם אומרים, ובכן, אבל כשראיינת אותו, הוא אמר,
"לא היתה לי ברירה. כמובן שהייתי חייב לקפוץ."
לא הייתה לו ברירה. התנהגות אוטומטית. זה לא אנוכי או אלטרואיסטי.
אין ברירה?
ובכן, כמובן, הבחור הזה לא עומד לחשוב חצי שעה,
"האם אני צריך לעזור? לא לעזור?"
הוא עושה את זה, זו בחירה, אבל היא ברורה, היא מיידית.
ואז, גם, שם לו היתה בחירה.
(צחוק)
יש אנשים שגם יש להם בחירה, כמו פסטור אנדרה טרוקמה ואשתו,
וכל הכפר לה שמבון סור ויניון בצרפת.
במשך כל מלחמת העולם השניה, הם הצילו 3,500 יהודים,
נתנו להם מחסה, העבירו אותם לשווצריה,
נגד כל הסיכויים, תוך סיכוי חייהם ומשפחותייהם.
אז אלטרואיזם קיים.
אז מה זה אלטרואיזם?
זה המשאלה: שאחרים יהיו מאושרים וימצאו סיבה לאושר.
עכשיו, אמפטיה היא התהודה האפקטיבית או תהודה קוגניטיבית שאומרת לכם,
האדם הזה מלא שמחה, האדם הזה סובל.
אבל אמפתיה לבדה אינה מספיקה.
אם תמשיכו להתקל בסבל,
אולי יהיה לכם לחץ אמפטי, התשה,
אז אתם צריכים את המרחב הגדול יותר של טוב לב אוהב.
עם טניה סינגר במכון מקס פלאנק בלייפציג,
הראנו שרשתות המוח לאמפטיה וטוב לב אוהב הן שונות.
עכשיו, כל זה טוב,
אז קיבלנו את זה מהאבולוציה, מטיפול אימהי, אהבה הורית,
אבל אנחנו צריכים להרחיב את זה.
הוא יכול להתרחב אפילו למינים אחרים.
עכשיו, אם אנחנו רוצים חברה יותר אלטרואיסטית, אנחנו צריכים שני דברים:
שינוי אינדיבידואלי ושינוי חברתי.
אז האם שינוי אישי אפשרי?
אלפיים שנה של מחקר הגותי אומרים כן, זה אפשרי.
עכשיו, 15 שנה של שיתוף פעולה עם מדעני מוח ואפיגנטיקאים
אמרו כן, המוח שלנו משתנה כשאתם מאמנים אותו לאלטרואיזם.
אז ביליתי 120 שעות במכונת MRI.
זו הפעם הראשונה שיצאתי אחרי שעתיים וחצי.
ואז התוצאה פורסמה בהרבה מאמרים רפואיים.
היא מראה ללא ספק שיש שינוי מבני
ושינוי פונקציונלי במוח כשמאמנים אותו לאהבה אלטרואיסטית.
רק כדי לתת לכם מושג:
זה מודט המדיטציה במנוחה מצד שמאל:
מודט המדיטציה במדיטציית חמלה, אתם רואים את כל הפעילות,
ואז קבוצת הבקרה במנוחה, כלום לא קורה,
במדיטציה, כלום לא קורה.
הם לא אומנו.
אז האם אתם צריכים 50,000 שעות של מדיטציה? לא אתם לא.
ארבעה שבועות, 20 דקות ביום, של תשומת לב, מדיטציה מחשבתית
כבר מביאה שינוי מבני במוח יחסית לקבוצת ביקורת.
זה רק 20 דקות ביום במשך ארבעה שבועות.
אפילו עם ילדי גן -- ריצ'ארד דייוידסון עשה את זה במאדיסון.
תוכנית של שמונה שבועות: הכרת תודה, טוב לב אוהב, שיתוף פעולה, נשימה מלאת מחשבה.
הייתם אומרים, "או, אלה רק ילדי גן."
תראו אחרי שמונה שבועות,
ההתנהגות הפרו חברתית, זה הקו הכחול.
ואז מגיע מבחן המדעים האולטימטיבי, מבחן המדבקות.
לפני, אתם קובעים לכל ילד מי החבר הכי טוב בכיתה,
הילד הכי פחות אהוב, ילד לא ידוע, וילד חולה,
והם חייבים לחלק מדבקות.
אז לפני ההתערבות, הם נותנים את רובן לחבר הכי טוב.
בני ארבע או חמש, 20 דקות שלוש פעמים בשבוע.
אחרי ההתערבות, אין יותר אפליה:
אותה כמות של מדבקות לחברים הכי טובים ולילדים הכי פחות אהובים.
זה משהו שאנחנו צריכים לעשות לכל ילדי הגנים בעולם.
עכשיו לאן אנחנו ממשיכים מפה?
(מחיאות כפיים)
כשהדלאי לאמה שמע על זה, הוא אמר לריקארד דייוידסון,
"לך ל 10 בתי ספר, 100 בתי ספר, לאו"ם, לכל העולם."
אז עכשיו לאן אנחנו הולכים מפה?
שינוי אישי הוא אפשרי.
עכשיו האם אנחנו צריכים לחכות לגן אלטרואיסטי שיהיה במין האנושי?
זה יקח 50,000 שנה, יותר מדי בשביל הסביבה.
למרבה המזל, יש אבולוציה בחברה.
תרבויות, כמו שמומחים הראו, משתנות מהר יותר מהגנים.
אלה החדשות הטובות.
תראו, גישה למלחמה השתנתה משמעותית עם השנים.
אז עכשיו שינוי אישי ותרבותי משנים אחד את השני בהדדיות,
וכן, אנחנו יכולים להשיג חברה יותר אלטרואיסטית.
אז לאן אנחנו הולכים מפה?
אני, אלך חזרה למזרח.
עכשיו אנחנו מטפלים ב 10,000 חולים בשנה בפרוייקטים שלנו.
יש לנו 25,000 ילדים בבית הספר, ארבעה אחוז מעל היכולת.
כמה אנשים אומרים, "ובכן, מה שאתם אומרים עובד במציאות,
אבל האם זה עובד בתאוריה?"
תמיד יש סטיה חיובית.
אז אני גם אחזור למורשת שלי
כדי למצוא משאבים פנימיים בכדי לשרת אחרים טוב יותר.
אבל ברמה הגלובלית יותר, מה אנחנו יכולים לעשות?
אנחנו צריכים שלושה דברים.
להגביר את שיתוף הפעולה:
למידה שיתופית בבתי הספר במקום למידה תחרותית.
שתוף פעולה ללא תנאים בתוך חברות --
יכולים להיות כמה תחרויות בין חברות, אבל לא בתוכן.
אנחנו צריכים הרמוניה ברת קיימא. אני אוהב את המושג.
לא צמיחה ברת קיימא יותר.
הרמוניה ברת קיימא אומרת שנפחית את חוסר השוויון עכשיו.
בעתיד, נעשה יותר עם פחות,
ונמשיך לגדול איכותית, לא כמותית.
אנחנו צריכים כלכלה אכפתית.
ההומו אקונומיקוס לא יכול להתמודד עם עוני בתוך השפע,
לא יכול להתמודד עם הבעיה של טובת הכלל
של האטמוספירה, של האוקיינוסים.
אנחנו צריכים כלכלה אכפתית.
אם אתם אומרים שכלכלה צריכה להיות רחומה
אז תגידו, "זו לא העבודה שלנו."
אבל אם אתם אומרים שלהם לא אכפת, זה נראה רע.
אנחנו צריכים התחייבות מקומית, אחריות גלובלית,
אנחנו צריכים להרחיב את האלטרואיזם ל 1.6 מיליון המינים האחרים.
ישויות מודעות הן אזרחיות שותפות בעולם.
ואנחנו צריכים לאתגר אלטרואיזם.
אז, יחי מהפכת האלטרואיזם.
ויוה לה רבולוסיון דה אלטרואיסמו.
(מחיאות כפיים)
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)