Tip:
Highlight text to annotate it
X
אני מרימה את העיפרון,
אבל שואלת את עצמי: "למה?"
אין לי סיפור לספר, כאב או סיבה לכתוב.
בוהה בדף הריק,
מחשבה (!) עולה בדעתי.
אני רואה ניצוץ.
מותחת את ידי ככל שאוכל כדי לתפוס אותה --
כלום!
הכל אבוד: כל המחשבות. כל התכלית.
אז אני שוב בוהה בדף - נדמה לי ששעות!
כשהשעה 13:00 מפציעה בשעון,
אני מוכנה להפסקה.
אני נעמדת, אגרופים מכווצים, כתפיים רחבות -
ואז נזכרת שהתחלתי ב-12:59.
זה ממוטט אותי, ואני פולטת אנחה.
אני ממשיכה לבהות,
מחכה שהמחברת שלי תפעיל את קסמיה,
תבהה בי חזרה, ותעפעף.
הנה מה שמניע אותי:
תחושת הישג שהשעון אינו יכול לספק.
כשהזמן חולף, אני מגלה שאני לא לבד,
אבודה ונטושה בדף הריק הזה.
אז כשאתם מוצאים את עצמכם מושיטים יד לאותו ניצוץ,
מוכנים לתפוס אותו, אך נסוגים.
כשהרגש הזה מתעורר בכם,
אבל אתם לא מוצאים את המילים שישחררו אותו,
ואתכם,
שם אני לכודה, רגלי דבוקות לרצפה,
ארון מבולגן של מחשבות לא חשובות,
בחיפוש אחר זו שתשחרר אותי,
שתמלא את הריקנות על הדף.
אבל הפעם, הפעם,
כשאני מסתכלת חזרה על הדף,
אני רואה מילים.
אז כשאתם נאבקים בדף הריק הראשון,
במילים שאינכם מצליחים למצוא,
הרימו את העפרון,
כפי שהרמתי אני.
(מחיאות כפיים)