Tip:
Highlight text to annotate it
X
אני רוצה להתחיל את סיפורי
בשנה השניה שלי בקולג'
כשנרשמתי לכימיה.
אני אוהבת להתחיל בזה
כי בכיתה הזו
הדברים הכי מדהימים
החלו לקרות לי.
אני זוכרת את נסיונותי ללמוד כימיה,
בעיקר מפני שהם היו קשים מאד.
אני זוכרת שקראתי את המלים שוב ושוב,
אבל מסיבה כלשהי, כשצירפתי אותן יחד,
לא הופיע שום מובן חדש.
כאילו לא היתה לי יכולת ללמוד
מתוך קריאה בספר הלימוד הזה.
ורצה הגורל, וזה העיר בי
משהו שקורה לרבים מתלמידי.
התחלתי לתהות: "מה לא בסדר איתי?"
וזה עורר את העניין שלי
בפסיכולוגיה חינוכית.
כפי שנוהג כל פסיכולוג טוב
כשהוא תוהה: "מה לא בסדר איתי?",
התחלתי לנתח את הורי.
[צחוק]
זהו אבי.
ניתן לתאר את אבי בדרכים רבות.
דיסלקטי,
מחרחר-צרות,
נפל-תיכון.
ניתן גם לתאר אותו כחושב מחוץ לריבוע,
כמהנדס מתמטי,
כממציא,
כמיליונר שעשה את הונו במו-ידיו.
אני זוכרת שבהיותי ילדה,
אנשים חשובים מאד היו באים אלינו הביתה
לשאול את אבי אם הרעיונות שלהם יפעלו.
אז יום אחד, כשנאבקתי במשהו בתחום הכימיה,
החלטתי לשאול את אבי:
"איך אתה יודע אם משהו יעבוד?
"איך אתה יודע כשאתה יודע משהו?"
והוא אמר לי דבר מעמיק מאין כמוהו.
הוא אמר לי: "אני יכול לדמיין את זה במוח."
וזה היה כאילו משהו נפתח לרווחה בתוכי.
תפשתי את זה.
המלים האלה בכימיה לא ציירו לי תמונות במוח,
אבל גם הבנתי שעלי למצוא דרך
ליצור תמונות,
אחרת לעולם לא אוכל לקרוא
וללמוד מספר הלימוד הזה.
כיום, במדעי המוח מבינים כבר טוב מאד
מה קרה לי אז.
כשמבינים מילה,
המוח יוצר גירוי.
כשמבינים את המילה "לקפוץ",
המוח מפעיל דפוס עיצבי
שדומה מאד לדפוס העיצבי המשמש
כדי להניע בפועל את הגוף.
המוח חווה מלים.
למי שטוב מאד בחשיבה במלים,
יש מלים רבות שעושות את המעבר
לתהליך ההדמייה.
אבל אני חושבת בתמונות.
ומבחינתי, מלים דווקא עלולות להפריע להבנה.
אני יכולה לקרוא מילה,
לכתוב מילה,
לשנן הגדרה ארוכה ומורכבת לאותה מילה,
אבל כל הדברים האלה
שונים למדי מלמידה.
אחרי שנים התחלתי את הקריירה שלי בעבודה באזורי בתי-ספר,
ובחנתי ואיבחנתי ילדים בעלי קשיי למידה.
והתחלתי לראות הרבה דברים שחזרו על עצמם.
זאת שרה.
אפשר לתאר את שרה בדרכים רבות.
קל מאד להסיח את דעתה.
היא עושה המון טעויות מטופשות.
היא לא טובה בבחינות.
ג'קסון שונא לקרוא.
יש לו רמה נמוכה של הבנת הנקרא,
ולמען הכנות, רוב המורים שלו
חושבים שיש לו יכולת ממוצעת.
ג'וי נראית כמי שאינה מסוגלת ללמוד.
היא אובחנה כבעלת קשיי למידה,
וחווה כשלונות לימודיים במובנים אקדמיים רבים.
אך ככל שלמדתי להכיר את התלמידים שלי,
כך התחלתי יותר ויותר לראות בהם את אבי,
וגם התחלתי יותר ויותר לראות בהם אותי.
והתחלתי לתהות:
"מה אם הילד
"אינו נמדד לפי יכולתו ללמוד?
"מה אם הציונים בביה"ס מודדים בעצם
"את חוסר היכולת של הילד לחשוב במלים?"
אז הפסקתי לעבוד עם בתי הספר
ופתחתי פרקטיקה פרטית
שבה חקרתי ועיצבתי
מספר גישות ללמידה.
ואז נתקלתי בשלושה נתונים רבי-עוצמה.
50-60% אחוז מכל התלמידים נחשבים בביה"ס
כבעלי פוטנציאל-למידה בינוני ומטה.
50-60% מכל התלמידים,
משיגים תוצאה טובה מאד במבחני חשיבה בתמונות,
וגרועה, במבחני חשיבה במלים.
50-60% מכל המלים
שילד בגיל הגן
צריך ללמוד לקרוא,
נלמדות דרך שינון בלבד.
אז החלטתי: "יודעים מה?
"אני אחזיר את התלמידים שלי לגן במובן מסוים,
"ואחפש היכן החל באמת קושי הלמידה שלהם."
התמקדנו ב-40 המלים הראשונות
שהמוח שלהם הוכרח לשנן,
אבל הפעם הפעלנו את החשיבה היצירתית שלהם
והפעלנו את כישורי פתרון-הבעיות שלהם,
והעברנו את אותן מלים משינון
לחוויה ולמשמעות.
ואז התחלנו לראות דברים מדהימים.
זאת שרה, היום.
היא בכיתה י"א.
היא תלמידה מצטיינת,
והיא מחפשת בעצמה דרכים
להפיק תועלת מכישורי הרישות החברתי שלה.
ג'קסון הוא מעל לממוצע בכל התחומים,
והוא שחקן פולו-מים נלהב.
ג'וי ניצחה כנגד כל הסיכויים.
היא אוהבת לקרוא,
והיא כותבת נהדר.
במשך 10 השנים האחרונות
תלמידי הוכיחו לי
איזו השפעה הרסנית עלולה להיות לשינון
על המוח המתפתח.
אבל הם גם הוכיחו לי
שאין שום דבר ממוצע במוח האנושי.
כי, כך מסתבר,
כל מה שילדינו באמת זקוקים מאיתנו,
הוא שניתן להם את ההזדמנות
לראות את הלמידה.
[מחיאות כפיים]