Tip:
Highlight text to annotate it
X
(לאה אביר): אני רוצה להזמין לדבר את אורי גורדון
פעיל חברתי ישראלי, מרצה במכון הערבה לימודי הסביבה, ומחבר הספר
Anarchy Alive!: Anti-Authoritarian Politics from Practice to Theory
(אורי גורדון):
שלום, תודה רבה שבאתם
עומדות לרשותי כשלושים דקות, אנסה לדבר בצורה תמציתית
כל דבר שאומר הוא היפר-לינק שאפשר לפתח ממנו שיחה הרבה יותר ארוכה
אני מקווה שנוכל לנהל כאן משהו קצת יותר השתתפותי לאחר מכן
השיחה הזו מתחלקת לשני חלקים:
סקירה היסטורית וסקירה פילוסופית-תיאורטית
כאשר הכותרת היא "אנרכיזם - בין אידיאולוגיה פוליטית לדרך חיים"
ואני אנסה לעמוד על המתח הזה.
אני חושב שהייתי בן 8 או 9 כששמעתי לראשונה את המילה אנרכיזם
וכמו כל ילד ששומע מילה שהוא לא מבין,
ניגשתי לאמא שלי ושאלתי אותה: מה זה אנרכיזם?
והיא אמרה: אנרכיסטים זה אנשים שרוצים להרוס את הכל
ולבנות את הכל מחדש.
היה לי מזל, כי היא כללה את הקטע של "לבנות מחדש"
אבל הדימוי הציבורי שיש לאנרכיסטים ולאנשים שמאמינים בתפישה זו
בדרך כלל מכיל רק את החלק הראשון.
אנחנו באמת זוכים להרבה מאוד עיתונות שלילית במובן זה
תשאלו כל אדם ברחוב מה זה אנרכיה (למעט אולי ביוון)
ויאמרו לכם שאנרכיה זה כאוס, אי-סדר, בלגן, אלימות.
ואני חושב שיש סיבה לכך, והיא שהפילוסופיה והתנועה האנרכיסטית
היום יותר מתמיד
היא בעצם האופוזיציה האמינה האחרונה לסדר החברתי הקיים.
זה לא רק עניין של אי הבנה שנובע מרקע היסטורי
אלא זה נסיון לייצר עיתונות רעה עבור התנועה האנרכיסטית,
על מנת לנטרל אותה.
על מנת לקבע אצל אנשים רעיון מסוים של במה מדובר, ואז לא צריך לחשוב על זה יותר
זה הדבר שמונע ממרבית בני האדם לפתוח מילון, אנציקלופדיה, או אתר אינטרנט
ולהבין במה, למעשה, מדובר.
בואו נתחיל בהגדרה לשונית בסיסית:
אנרכיה פירושה ביוונית היעדר שליט. אנ-ארכוס.
כולם יודעים מה זה "מונרכיה", "אוליגרכיה".
"אנרכיה" זה פשוט היעדר שליט. לא היעדר סדר, אלא סדר חברתי ללא שליט.
וזו הכוונה הבסיסית של המושג -
הרעיון שכל גווניה של התנועה האנרכיסטית יעמדו מאחוריו.
סדר חברתי ללא שליטים.
במונחים קצת יותר תיאורטיים: שיוויון מקסימלי ביחסי הכוח בחברה.
חברה שבה העוצמה מחולקת בצורה יחסית שיוונית,
בוודאי יותר מאשר היום.
בפועל, זה אומר התנגדות לכל משטרי האדנות וההיררכיה.
לא רק למושג המדינה או לשיטה הקפיטליסטית,
אלא גם לסקסיזם, גזענות, הומופוביה, שעבוד בעלי החיים.
כל מערכות השליטה, הדיכוי, אי השיווין בחברה:
הן אלה שהאנרכיזם יוצא נגדן.
התפישה הבסיסית הזו, שבני אדם יודעים להסתדר ביחד בלי להתחרות אלה באלה
או בלי לפקד אלה על אלה,
ימיה כימי ההיסטוריה האנושית.
ממרידות העבדים הראשונות, דרך פילוסופים בשולי החברות שלהם,
כמו לאו טסה בסין הקדומה, זנון ודיוגנס ביוון העתיקה,
כתות הרטיות שונות בימי הביניים, למשל הכומר ג'ון בול, שהיה אחת ההשראות המרכזיות
למרד החקלאים הבריטי במאה ה - 14,
או דמויות כמו תומס מינצר, שהיה אחת ההשראות למרד החקלאים הגרמני במאה ה - 16
תנועת הרפורמציה, גם הנצרות הקדומה עם השיתוף הקיצוני והמעורבות השווה של גברים ונשים בפולחן
כל אלה יכולות להוות דוגמאות לסנטימנט הבסיסי של רצון בהיעדר שליט.
גם במקורות היהודיים הדברים האלה מופיעים:
תקופת השופטים היא התקופה היחידה במקרא בה מוזכר שהארץ שקטה ל-40 שנה
תקופה ללא שליטים. כשהעם בחלוף התקופה הזו בא לנביא שמואל,
ומבקש ממנו: תמליך עלינו מלך, שמואל הולך לאלוהים ואומר לו:
מה אני אמור לעשות עכשיו? העם בוגד בי,
הם לא רוצים אותי בתור נביא ושופט, הם רוצים מלך.
אלוהים אומר לו: אל תדאג, הם לא בוגדים בך, הם בוגדים בי,
כי אני המלך. ואם הם רוצים מלך בשר ודם אז תסביר להם מה הם יקבלו.
שמואל א' פרק ח': שמואל סוקר בפני העם בדיוק מה המלך יעשה להם -
ישעבד את הילדים שלכם, יהפוך את הבנות שלכן לשפחות, ייקח אותם לחיילים
ייקח לכם את האדמה והתבואה, ואז אתם תצעקו לאלוהים והוא לא ישמע אתכם.
אפשר להסתכל על הרבה מופעים בעת העתיקה של השאיפה לשיוויון,
שאיפה למיגור יחסי הכוח,
אבל האנרכיזם המודרני, התנועה המתקראת בשם זה
מופיעה מאוחר יותר, במחצית המאה ה - 19.
מאז ועד היום האנרכיזם תמיד היה בשר מבשרה של התנועה הסוציאליסטית.
ואת זה צריך להדגיש.
אנרכיזם, במהותו, הוא אגף בסוציאליזם ששולל את השגת סוציאליזם באמצעות פעילות פרלמנטרית
(כגרסת הסוציאל-דמוקרטיים)
שולל את השגת הסוציאליזם באמצעות הפיכה והשתלטות על מוקדי הכוח במדינה
(כגרסתו של לנין והמפלגה הבולשביקית).
אלא, לחילופין, האנרכיזם טוען שיש למסמס את שלטון ההון ואת מוסד המדינה בעת ובעונה אחת.
ושאם אנחנו ננסה להשתמש באמצעים של החברה הכוחנית על מנת להילחם בה,
נהפוך לדמות הראי של מה שאנחנו מנסים לשנות.
ואם יש משהו שמלמדת אותנו ההיסטוריה של המאה העשרים
זה שאי אפשר להגיע לשינוי חברתי מהותי באמצעים הפוכים לו.
זו הטענה הבסיסית ביותר של האנרכיזם.
המטרה איננה מקדשת את האמצעים. להפך.
האמצעים חייבים להיות עשויים מאותה רוח ומאותו חומר של המטרה.
כאשר אנחנו מסתכלים על הופעת התנועה האנרכיסטית כגוף כשלעצמו
אפשר למתוח את קו פרשת המים ההיסטורי בשנת 1872,
עם הפיצול באינטרנציונל הראשון - הברית הרחבה של ארגוני הפועלים באירופה
(ארגונים שהיו בלתי חוקיים בתקופה כי ההתארגנות היתה אסורה)
הפיצול חל בין שני מחנות. בראש המחנה האחד עמד קרל מרקס,
שגרס כי יש להשיג את הסוציאליזם באמצעות פעולה פרלמנטרית -
להקים מפלגות סוציאליסטיות, לנהל קמפיין בעד זכות הבחירה וההצבעה לכולם, לא רק לבעלי הרכוש
ובדרך זו להשיג את כוח המדינה ולחוקק את הסוציאליזם מלמעלה למטה.
הסיעה של מרקס היתה מורכבת בעיקר מנציגי הפועלים ממדינות צפון אירופה:
גרמניה, אנגליה, סקנדינביה, ארצות השפלה.
מצד שני, אנחנו רואים את תנועות הפועלים בעיקר בדרום אירופה:
איטליה, ספרד, יוון, וחלק מהתנועה האוסטרו-הונגרית,
שבין המובילים שלהם אישים כמו מיכאיל בקונין, המהפכן הרוסי,
שהיה בכל מוקד מהפכני בתקופה זו,
אריקו מלטסטה, מהפכן איטלקי ידוע,
הם גרסו כי לא ניתן להקים מפלגות, כי זה יהפוך אותם לדמות הראי של מה שהם רוצים לשלול.
במקום זאת, יש להתקומם.
התקוממות כללית, כאשר הדבר מצליח רק אם הצבא מניח את נשקו
זה נכון לגבי כל מהפכה
ולבטל בעת ובעונה אחת הן את הסוציאליזם, הן את הקפיטליזם והן את השלטון המקומי
לכונן קומונה של קומונות -
מפעלים בבעלות עובדים, אדמה בבעלות חקלאים,
קבלת החלטות על מודל מבוזר- כל החלטה מתקבלת בסדר הגודל הקטן ביותר ההגיוני
פונקציות רחבות יותר - באמצעות פדרציה, נציגים שיש להם מנדט מאוד ברור
זו היתה הגישה.
לכן, כשלנין ירד מהרכבת, נסע משוויץ לרוסיה בזמן המהפכה
סיפור מאוד מפורסם מימי הבולשביזם
הוא ירד מהקרון ואמר: האדמות לחקלאים, המפעלים לפועלים, כל העוצמה לסובייטים - למועצות המקומיות.
הוא למעשה השתמש בססמא אנרכיסטית מובהקת,
הוא לא אמר - האדמות לממשלה, המפעלים לממשלה וכל הכוח לממשלה.
כאשר הפיצול הזה חל, התנועה הסוציאליסטית נכנסה לפרשת דרכים
הגורם הדומיננטי שבה היה הגורם המרקסיסטי
הגורם האוטוריטרי.
הדבר הזה נמשך לאורך המאה ה - 19.
לאחר ההתמוטטות של ההתקוממות החשובה ביותר של סוף המאה ה - 19 - הקומונה הפריזאית,
שדוכאה על ידי הצבא הצרפתי במחיר תבוסה מול הצבא הפרוסי.
באותה זמן התנהלה מלחמת רוסיה-צרפת והממשל הצרפתי הסיג את חייליו מהחזית,
על מנת לכבוש מחדש את פריז.
במשך כמה חודשים מספר רובעים בפריז היו בניהול דמוקרטי ישיר,
פועלים השתלטו על המפעלים וכיוצא בזה.
לאחר מכן האנרכיסטים פנו לאסטרטגיה אחרת - סינדיקליזם -
בנייה של ארגוני עובדים מהפכניים, על מנת לחתור לקראת שביתה כללית.
שביתה כללית זה לא קלף המיקוח שאנחנו מכירים היום במשק ההסדרי,
אלא שביתה כללית שבמהלכה פועלים משתלטים על המפעלים,
החקלאים משתלטים על האדמות. מתכונן סדר אחר.
התנועה האנרכיסטית המודרנית מסיימת את תפקידה ההיסטורי עם מלחמת העולם השנייה.
קצת לפניה, למעשה, בין שנות ה - 20 לסוף המלחמה,
כתוצאה מהחיסול הפיזי של מרבית הפעילים האנרכיסטים
על ידי הדיקטטורות הבולשביקיות והפאשיסטיות כאחד.
התנועה האנרכיסטית העכשווית, או הפוסט-מודרנית,
היא תנועה שמתחילה לבצבץ בדרום אמריקה כבר במחצית שנות החמישים
ובעולם המערבי בעיקר החל מסוף שנות הששים.
אותה התקוממות רחבה של שנות 67-68 בארצות הברית, צרפת וגרמניה,
מעוררות ניצנים ראשונים של תנועה מהפכנית,
שמחד, שוללת את התפישה האוטוריטרית של הסוציאליזם - הרצון לתפוס את השלטון.
ומצד שני, מביאה לתוכה מגוון רחב הרבה יותר של אג'נדות.
ישנו מגוון רחב של תנועות- ההתעוררות הפמיניסטית של שנות ה - 70,
תנועת הסטודנטים והפועלים של סוף שנות הששים,
התנועה נגד אנרגיה ונשק גרעיני,
תנועות לשחרור בעלי חיים, תנועת אנטי פאשיסטיות במרכז ומזרח אירופה,
אפשר לכלול בזה גם את התנועה לשחרור להט"בים בשנות השמונים,
התנועה לשחרור בעלי חיים באותו זמן,
ולאחר מכן בשנות ה - 90, הסולידריות הבינלאומית כנגד הגל הנאו-ליברלי.
ומה שקורה בתקופה הזו הוא תהליך של חיבור והיתוך בין התנועות החברתיות האלה,
שלא באו מתוך המיינסטרים הסוציאליסטי, אלא היו מזוהות יותר עם פוליטיקת הזהויות
אבל אלה תנועות שמתחילות לזהות את המשותף ביניהן ואת האג'נדות המסוימות שהן נאבקות עליהן כמקרים פרטיים
של ממד כללי הרבה יותר - ההיררכיה החברתית כשלעצמה.
ציינתי את 1872 כקו פרשת מים ראשון. המהפכה הבולשביקית גם היא ציון כזה.
עוד קו פרשת מים חשוב קורה סביב שנת 1999 עם ההפגנות נגד פיסגת ארגון הסחר העולמי בסיאטל, ארה"ב.
מן coming out party של התנועה האנרכיסטית בת-זמננו.
זו סקירה היסטורית תמציתית.
אני אנסה לדבר עכשיו על התוכן.
יש נטייה לחשוב על אנרכיזם בראש ובראשונה כפילוסופיה או תיאוריה פוליטית,
איזושהי אמירה לגבי מה לא בסדר בחברה, מה צריך לקרות ואיך להגיע לזה.
הטענה הבסיסית שלי היא שאת מהות האנרכיזם צריך לחפש במקום אחר,
אנרכיזם זה לא משהו שקורה רק במישור ההגותי והמילולי.
אנרכיזם הוא משהו רחב יותר, שמקיף את כל ההיבטים של תרבות פוליטית...
אנרכיזם זו סדרת תובנות משותפות על איך אנחנו עושות ועושים פוליטיקה.
איך אנחנו מתארגנות להאבק, איזה סוג של פעולות אנחנו עושים.
למעשה, יש שלושה מרכיבים מרכזיים של התרבות הפוליטית הזו:
הראשון, והחשוב ביותר, הוא ההיבט של פעולה ישירה.
הכוונה היא לפעולה בלא מתווכים.
לדוגמא, אם אני רוצה למנוע כריתה של יער-עד לצורך פיתוח נדל"ן
אני יכול להחתים אנשים על עצומה שתוגש לקונגרס,
אני יכול לפתוח בהליך משפטי נגד החברה שמבצעת את זה,
ואני יכול להיקשר לעצים, לבנות מערך שלם של סולמות וחבלים בין העצים ולחיות שם חודש.
אני יכול לשים סוכר במיכלי הדלק של הדחפורים.
פעולה שמשיגה מיד את המטרה שלה, במקום לבקש ממישהו אחר לעשות אותה בשבילך.
כנ"ל פרקטיקות של שחרור בעלי חיים וההפגנות נגד כביש חוצה ישראל בשנות ה - 90.
אבל על פעולה ישירה אפשר להסתכל לא רק במובן המונע וההרסני
אלא גם במובן היצירתי
אם אנחנו רוצות ורוצים חברה אחרת, חברה ללא שליטים, חברה שיוויונית,
חברה שבה יש שיתוף כלכלי וכיוצא בזה,
אנחנו לא מחכים עד אחרי המהפכה
אנחנו לא מצביעות למפלגה שתעשה את זה בשבילנו
ואנחנו לא מתארגנות לתפוס את השלטון ואז הכל יהיה בסדר,
לא. אנחנו עושים את זה כאן ועכשיו.
באמצעות בנייה של קומונות אקולוגיות, קולקטיבים אמנותיים,
קואופרטיבים, כל גרעין או זרע של החברה הרצויה בתוך החברה המצויה.
ליצור את החברה החדשה בתוך קרביה של החברה הקיימת
אלטרנטיבות בשטח שמתגברות, מתחזקות,
בשאיפה להתייתרות המבנים הקיימים, אבל בדרך כלל בקונפליקט איתם.
דבר שני - אופן ההתארגנות
בכל תנועה אנרכיסטית ישנה השאיפה להתארגנות לא היררכית.
התארגנות ללא מנהיגים
אנחנו לא בוחרים לנו מפקדים, מזכירים, גזברים
אלא מנסים להתנהל בצורה שיווינית כבר עכשיו, בתוך הפרקטיקות של התנועה המהפכנית עצמה.
יש צדק מסוים באפיון של המחאה החברתית על ידי פוליטיקאים מהימין כאנרכיסטית
במובן הזה שיש שם אלרגיה מאוד בריאה למנהיגים,
רצון לייצר פוליטיקה חדשה, שהמהות והתוכן שלה הם אנרכיסטים
אולי בלי דיבור מופגן נגד מוסד המדינה או הקפיטליזם.
תנועות האחות של התנועה הישראלית בארה"ב ואירופה מדברות על זה בצורה הרבה יותר מופגנת.
הדבר השלישי הוא מה שאפשר לקרוא "פוליטיזציה של סגנון החיים"
לא מסתכלים על העתיד, מסתכלים על היום.
ומנסים לחיות את השינוי.
יש אמירה של מהאטמה גנדי, שיש לו קירבה בלתי מבוטלת לתפיסות אנרכיסטיות,
"להיות השינוי" שאנו רוצים ורוצות לראות בעולם,
כלומר, נסיון להעביר את עצמנו דה-פרוגרמינג, תכנות הפוך
להשליל מעצמנו חלקים גדולים מהסוציאליזציה שלנו בתוך החברה ההיררכית
דבר שהוא נכון הן לאלה מאיתנו, כמוני, שנמצאים בצמתים הכי פריבילגיים של יחסי הכוח בחברה
אולי למעט ההיבט המעמדי
והן עבור אלה שנמצאים בצד המקבל של יחסי הכוח שצריכים לבטל את ההפנמה של אלה על ידי עצמם.
מהתרבות הפוליטית הזו אפשר לגזור תפישות אידיאולוגיות או תיאורטיות.
התפישות האלה הן שלוש:
אחת היא ההתנגדות לכל צורות האדנות בחברה
לכל משטרי אי השוויון, שכולנו חיים את חיינו בצמתים שלהם.
השניה נגזרת מ"פעולה" ישירה" והיא מה שמכונה באנגלית prefigurative politics
פוליטיקה הצופה את פני העתיד, לממש את העתיד.
והשלישית - דגש על גיוון ויצירתיות בעשייה שלנו.
במאמר מוסגר - ישנן תנועות אמנותיות בהיסטוריה המודרנית שיש להן קרבה חזקה לאנרכיזם
בעיקר הדאדא והסוריאליזם, שפרסמו גם מניפסטים בעלי אופי פוליטי אנרכיסטי מובהק,
אפשר גם לדבר על קבוצה צרפתית די מפורסמת - הסיטואציוניסטים
קבוצה שהוקמה על ידי דמויות כמו גי דבור וראול ואנייגם,
שאפשר לתאר אותם ככאלה שסטו מאוד שמאלה מהתפישה המרקסיסטית.
הרבה מהניצנים שראינו כאן ממשים את המושג הסיטואציוניסטי הזה: Détournement ("היסט")
הנסיון להחדיר לקיום היומיומי שיבוש שגורם לאנשים להטיל ספק במוכר להם,
להטיל ספק בטבעיות של הסדר היומיומי.
כמה מילים קצרות על האנרכיזם כאן בארץ:
אנרכיזם במזרח הים התיכון מופיע בשלושה גלים.
הגל הראשון נמצא במופעים מסוימים בתנועה הקיבוצית המוקדמת
בעיקר בתקופת העלייה השניה והשלישית,
כמאופיינים בסוג מסוים של תפישות אנרכיסטיות,
בוודאי דיבור על שיוויון ושיתוף כלכלי, מאבקים פמיניסטיים,
תפישות דו-לאומיות שמופיעות אצל חלק אם לא כל חברי הקבוצות.
דמות שמבטאת את התפישה האנרכיסטית הכי מובהקת בהקשר זה היא דמותו של אהרו דוד גורדון,
שהמונח מדינה יהודית לא נזכר פעם אחת בכתביו,
הוא התנגד לשירות בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, היה פמיניסט
ובהתאם לא ממש הובן על ידי בני זמנו
ונוכס לאחר מכן כמי שקידם את רעיון העבודה וההגשמה תוך השכחה של יתר הדברים
יודעים מי זה, אבל אף אחד לא באמת קורא את מה שכתב.
אם יש דבר אחד שאני ממליץ שתקחו אתכם - תקראו את א.ד. גורדון, בעיקר את "האדם והטבע".
התנועה הקיבוצית המוקדמת למעשה מתנתקת מהשורשים האנרכיסטיים שלה כבר סביב אמצע שנות ה - 20
הרבה לפני קום המדינה
כתוצאה מריכוז העוצמה בישוב על ידי מה שלימים הפך להיות מפא"י,
ההשתלטות על ההסתדרות וההסתדרות הציונית העולמית.
קו פרשת מים נוסף היא פרשת תל יוסף מ - 1926
כאשר הריב היה על איך תראה ההסתדרות? האם זה יהיה ייצוג קבוצתי או ייצוג אישי?
בן גוריון רצה ייצוג אישי, כך שיהיה הרבה יותר כוח במרכז
קיבוץ תל יוסף התנגד לזה ובן גוריון, שכבר הספיק להשתלט גם על המשביר ותנובה,
הוא פשוט סגר להם את הברז, ובזה זה הסתיים.
גל שני של אנרכיזם בארץ מגיע בשנות החמישים,
כאשר ניצולים דוברי יידיש מגיעים הנה ומנסים לייסד מחדש
את אותם מעגלים תרבותיים יידישיסטים וגם אנרכיסטים שהם היו פעילים בהם במזרח אירופה
העיתון "פראבלעמען" שיצא כאן לאור במשך ארבעים שנה, עד שנת 1989
והיה העיתון האנרכיסטי ביידיש האחרון שיצא ברחבי העולם.
הרבה אחרי שעיתונים הרבה יותר גדולים ורחבי תפוצה ממנו, כמו ה"פֿרייע ארבייטער שטימע" בניו יורק
"ארבייטער פריינד" בלונדון, או ה- "פרייע ווארט" בבואנוס איירס - אלה הפסיקו לצאת לאור.
במרכז תנועה זו עומדים אנשים כמו אבא גורדין, שהיה חלק מהסוכנות של מוסקבה.
במהלך המהפכה הרוסית והדיכוי של האנרכיזם במהלכה, הוא נמלט לארצות הברית והגיע לכאן בשנות ה - 50
ויוסף לודן, שהחליף אותו בעריכה.
הם גם הוציאו ספרים,
היה להם אולם בערך בגודל הזה בתל אביב,
מאות הגיעו למפגשים שלהם.
זו היתה קבוצה פחות פוליטית,
הם יותר עסקו בספרות, תיאטרון, תרבות היידיש
אבל האנרכיזם בהחלט היה נוכח.
הגל השלישי הוא הגל העכשווי,
גל שאפשר למצוא התחלות שלו בקבוצות מחאה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה
כמו תנועת הסרבנות
אבל אנחנו רואים אותו בחוזקה, או הוא מתאחד, סביב המאבק נגד כביש חוצה ישראל בסוף שנות ה - 90
לאחר מכן, פעילות כמו מסיבות רחוב בלתי חוקיות, אתרי תקשורת עצמאית, הפגות נגד תרבות הצריכה
ומסוף שנות ה - 90 בעוצמה רבה יותר בתנועת הסולידריות הישראלית עם המחאה הפלסטינית נגד הכיבוש.
אז למה אמרתי שאנרכיזם הוא ההתנגדות האמינה האחרונה?
הסיבה המרכזית היא נפילת ברית המועצות. עד סוף שנות ה- 80, הקונפליקט העיקרי הגאופוליטי העולמי
נתפש כמתקיים בין וושינגטון למוסקבה.
האפשרות שיש אלטרנטיבה לקפיטליזם שהיא לא אלטרנטיבה שלטונית ודכאנית נשכחה בדרך.
היום, למעשה, מנסים למכור לנו סיפור אחר:
שהקונפליקט הוא בין וושינגטון לטהרן,
בין הנאורות הליברלית המערבית הקפיטליסטית, לבין תפישה חשוכה פונדמנטליסטית וקיצונית.
מה שצריך להזכיר בשני ההקשרים האלה הוא שגם מוסקבה וגם טהרן מייצגות סוג אחר של קפיטליזם.
המערכת הסובייטית היתה קפיטליסטית, רק שהמדינה היתה הקפיטליסט.
לא היתה בעלות של העובדים על אמצעי הייצור.
הקפיטליזם באירן הוא גם כן ברור ביותר.
אבל אם אנחנו מנסים להסתכל על מה שקורה כבר בעשור האחרון
אנחנו רואים תפישות אנרכיסטיות של התארגנות ללא מנהיגים, של פוליטיקה אחרת
של נסיון לייצר אלטרנטיבות בשטח, להבנות את עצמנו בתור סובייקטים מהפכנים שמתנהגים אחרת, שחושבות אחרת,
אנחנו רואים את זה במרכז, בלב הפועם של ההתנגדות הפוליטית העכשווית.
מ"אוקייופיי וול סטריס" ועד הפעולות של פוסי ריוט במוסקבה נגד פוטין.
מקולקטיבים שמתנגדים לכרייה על ידי תאגידים בינלאומיים באינדונזיה,
ועד להתארגנויות שכונתיות בהן גונבים חשמל ביוהנסבורג.
האנרכיזם נותר האופציה האחרונה.
אין שום בטחון בהישגים או נצחון בסיפור הזה.
אבל זה תלוי בנו.
בכל מי שיושב כאן בחדר
אם אנחנו נתארגן יחד עם כל מי שמוכן להתארגן איתנו
וננסה כבר עכשיו לבנות, בינינו לבין עצמנו ולבין כל מי שרוצה להצטרף,
מודלים שיוויוניים, שמבוססים על דמוקרטיה ישירה,
על ייצור מקומי ואחריות סביבתית,
שיש בהם שיוויון מוחלט בין כל העמים, המינים, הגזעים והזנים
אז יש לנו סיכוי.
וזה בסופו של דבר המקסימום שבו זכינו.
תודה רבה.
שאלה: איפה אתה מעביר את קו הגבול בין מה שאתה קורא לו אנרכיזם או פעולה ישירה לבין...
תשובה: במידה שהפעולה מנוגדת לחוק בארץ שבה היא נעשית, מדובר בפשע
שאלה: ... איפה עובר הגבול? מה לגיטימי ולא לגיטימי
החוקיות היא בוודאי לא מדע, כשלעצמה
בצפון קוריאה לא חוקי לעשות מה שאני עושה עכשיו
כלומר, חוקיות היא דבר שרירותי לגמרי.
אני חושב שגם מדדים של מוסריות אוניברסלית זה משהו שאני מתקשה לעמוד מאחוריו,
מפני שהרבה פעמים בסופו של דבר הם מבטאים תפישה די גברית ולבנה של מהו האדם.
המדד שלי הוא לא מדד חיצוני.
השאלה שאני אשאל לגבי פעולה מסוימת היא:
א. האם היא נעשתה מתוך חשיבה, בצורה אסטרטגית? בניגוד למשהו שממחזר ריטואל כלשהו
ב. האם יש כאן מעשה שמביע סולידריות אמיתית עם בני אדם כבני אדם?
ההתנגדות שלי היא למעשים שמנתקים אנשים בשר ודם מצלם האנוש שלהם. את זה אני שולל.
ש:..
ת: השורה התחתונה היא שאל לי להציב לאחר סולם ערכים.
קשה לי לדמיין מעשים גזעניים שבאים מרקע כזה, כי הטובה היא טובת האנושות
ש: הצגת עצמך בהרצאה כאחד ששייך למעמד הפריבלגי.... ואני אחליט שטובת הציבור היא להזמין פה את כולם לבירה... מה הופך את המעשה הזה ללא אנרכיסטי או לא מוסרי?
ת: לא מוסרי אני לא יודע. לא אנרכיסטי זה כי לא דיברת איתי קודם.
אני חושב שעשייה אנרכיסטית מבוססת על דיאלוג, על התכוונות, על ניסיון להגיע לתובנה קולקטיבית
לגבי מהו הדבר הנכון לעשות.
אבל אני באמת לא יודע לתת לך מדד אוניברסלי לנכונות של מעשים.
במובן הזה, אני חושבת שהתפישה האנרכיסטית היא באמת פוסט-מודרנית, ניטשיאנית.
אין לי נקודה ארכימדית שממנה אני יודע להציב "ראוי".
יש לי משהו שאני צריך להתמודד איתו יומיום, בכל דבר.
זו עמדה שהיא לא התחמקות, יש לה בסיס פילוסופי,
בסירוב להאחז באוניברסלי.
כי האוניברסלים האלה הם בסופו של דבר נתונים לקיבוע על ידי היותר חזקים.
ש: כשדיברת על אנרכיזם, אני שומע סדרה של כשלונות
ת: אמת
ש: שנים של נסיון וכשלון... ואתה בכל זאת אומר שזה הסיכוי האחרון שלנו.
מעניין אותי לדעת אם יש משהו במציאות שהשתנה, שנותן לנו סיכוי הפעם
ת: היה לנו סיכוי גם בכל הפעמים הקודמות.
זה שברית המועצות משכה את התמיכה שלה מהרפובליקה הספרדית...
זה שהבולשביקים תקעו סכין בגב לאנרכיסטים...
אני אבל טוען שהאנרכיזם הוא היחיד שלא כשל בגלל הדינמיקה הפנימית שלו.
הוא כשל כי הוא היה יותר חלש מהכוחות שהתמודדו נגדו.
הכשלון של הקומוניזם הסובייטי לא נבע מלחצים חיצוניים,
אלא מזה שבתוך הד.נ.א שלו היתה דיקטטורה.
זה הכשלון שאני מדבר עליו.
מבחינתי הקומוניזם הסובייקטי נכשל ב - 1921.
הסוציאל-דמוקרטיה, מבחינתי נכשלת כבר ב - 1919 כשממשלה ס"ד מדכאת בגרמניה את המדינה החופשית של בוואריה.
אלה מקרים שבהם, למרות ששאפו לסוציאליזם, לחברה בלי מעמדות,
נכשלו כי הדינמיקה הפנימית שלהם הסיטה אותם מהכיוון הזה.
אני גם לא חושב שהתנועה האנרכיסטית יכולה להצליח ולחולל מהפכה עולמית.
השאיפות שלי יותר מתונות.
אני חושב שאנחנו יכולות במקומות מסוימים, בתנאים מסוימים בעתיד,
לייצר תוצאות יותר שיוויוניות לתהליך הקריסה התעשייתי-אקולוגי.
ש: מהו קו הגבול בין אנרכיה לדמוקרטיה ישירה? (...)
ת: בדיוק איפה שאמרת. בכפייה.
יש כאן שתי שאלות:
האחת, האם יש מנגנוני קבע שאמורים לאכוף את ההסכמות האלה, או שהן קימות כל עוד כולם מסכימים
ואז ברגע שמישהו לא מסכים אז צריך לדון מחדש בעניין.
דבר שני - מה היכולת המעשית של כל פרט לפרוש מקולקטיב שהוא/היא כבר לא מסכימים איתו.
וזו סוגייה שנידונה מהספר הראשון שאפשר לתארו כספר פילוסופי אנרכיסטי ממש -
"חקירה בדבר הצדק הפוליטי" של וויליאם גודווין, שמתחיל בדיון פילסופי במושג ההבטחה.
מה זה להבטיח הבטחה והאם אני מחויב להבטחות שלי?
נניח ביקשת ממני רובה כדי לצוד, ואני מגלה שאתה רוצה לירות בו בעצמך,
אז אני כבר לא מחויב להבטחה שלי.
מתוך זה הוא משליך לסדרה של טיעונים סביב המושג "חוזה חברתי"
זה לא תקף אם אנחנו כבר לא מסכימים עליו.
יש הבדל בין כפייה לאכיפה.
כפייה מצויה בכל יחסים אנושיים. אם מישהו ירוץ אליי עם סכין, אני אכפה עליו להפסיק, בכח אם צריך.
אבל אכיפה במובן של מנגנון קבע, בירוקרטיה רציונלית, שיש לו אמצעי כפייה לרשותו,
ברור שבדמוקרטיה יש לזה מקום ובאנרכיה - לא.
יש הרבה אנרכיסטים שכן מזהים אנרכיזם עם דמוקרטיה ישירה.
אני לא עושה את זה. אני טוען שזה בדיוק ההבדל: האכיפה.
אפשר ללכת לאנטי-אוטופיה האנרכיסטית החביבה עליי, ספר שנקרא בולו'בולו
של סופר שוויצרי שנקרא PM שבו מתואר עולם שבו יש קולקטיבים של כ - 500 איש
ולכל אדם יש אפשרות לעזוב אותם.
זה מתקרב לזה יותר.
ש: איך מגיעים למצב שבו כל העולם...
ת: אני לא חושב שזה אפשרי
ש: ... למצב שבו אוכלוסייה מאוד גדולה יכולה לדבר בינה לבין עצמה ולהגיע להסכמה
ת: אני לא חושב שאוכלוסייה גדולה צריכה לדבר בינה לבין עצמה ולהגיע להסכמות.
אני חושב שההחלטות צריכות להתקבל בממד הכי קטן האפשרי.
אני לא חושב שיש שום סיבה שתכנית הלימודים של בית ספר ביפו תקבע בירושלים
אם יש פרויקט חינוכי כלשהו, אז המשתתפות והמשתתפים בו, ילדים הורים ומורים, צריכים להחליט יחד.
אני לא מחפש דמוקרטיה ישירה, וירטואלית, עולמית.
אני חושב שאיכות הדיון שמתקיים אונליין לא מגיעה לקרסוליים של דיון פנים מול פנים.
כל מנגנון כזה (עולמי) הוא מאוד פתוח להשתלטות על ידי כוח.
אני לא צופה שיהיה לנו משהו עולמי.
לכל היותר אני רואה כיסים של חברה יותר חופשית בין הריסותיה של החברה התעשייתית.
ש: ...
ת: כוח עוין זה סיפור מאוד קשה. אין לי מושג מה אנחנו עושים עם הנשק הגרעיני, איך מפרקים אותו...
לכן אני לא אופטימי מאוד.
בעיקר צריך להפסיק לעשות דברים.
ללכת ליותר מקומי.
אין לי שום נוסחא בטוחה.
יש לי ערכים מסוימים שאני חושב שאני יודע לשכנע בהם.
יש לי דרכי פעולה מסוימות שנראה שהן עובדות בינתיים.
ויש לי אמונה חצי מבוססת שחלקים הולכים וגדלים מהדורות הנוכחיים מאבדים את הנאמנות שלהם לשיטה הקיימת.
ש: ... כמה בני אדם מסוגלים להיכנס למחויבות כזו, לצורת חשיבה כזו?
ת: הטענה הבסיסית שלי היא שכולנו אנרכיסטים רוב הזמן.
אם אנחנו מסתכלים על רוב האינטראקציות שלנו ביומיום -
עם משפחה, חברים, במקום העבודה -
הן קורות בצורה די שיוויונית ודי נעדרת כוחנות.
זה לא נכון בכל מקום, אבל הרפלקס הבסיסי להתארגנות שוויונית נמצא אצלנו,
אני נוטה להרתע מדיונים על טבע האדם, כי אני חושב שהאדם הוא ייצור מחוברת
כל מה שאני יודע על קהילות אנושיות במצב הטבע הוא שאין שם רכוש פרטי, אין שם מוסדות אכיפה קבועים
אבל אני לא רוצה להיאחז בזה.
בכל הנוגע למסוגלות של בני אדם, אני מאוד אופטימי
וזה נכון במיוחד כאשר בני אדם נכנסים למאבק פוליטי.
כאשר אנשים נמצאים במאבק פוליטי, מהמאבק הכי קטן על פיסת חוף ועד לתנועת מחאה ארצית,
הנטייה הספונטנית שלהם היא להתארגן בצורה...
אנחנו לא מדברים על משהו שקורה בן לילה,
אלא צריך להוביל אליו תהליך מהפכני.
אנשים שנכנסו לתהליך מהפכני בשביל לייצר חברה אחרת, אם הם הולכים להצליח,
אז חזקה עליהם שירצו התנהלות כזו.