Tip:
Highlight text to annotate it
X
הייתי רוצה להיות המורה הרחום;
המורה הקשוח, אבל הפיירי.
אבל למוחות הצעירים המבריקים שלי,
התלמידים עבורם הייתי עומד בכל מחיר,
אני המורה המזיע.
לא המורה הרחום,
שהיי, דרך אגב, במקרה מזיע,
או אפילו המורה שמזיע.
לא. המורה המזיע.
תואר, מזיע
בכוונה מגיע אחרי שם העצם, מורה,
כמו להגיד, "זה מר לאמב.
אל תגדירו אותו לפי המקצוע אליו הוא מקדיש את חייו.
תגדירו אותו לפי הגייזרים שהוא קורא להם בית שחי."
כל בוקר, אני מתעורר בקור...
לא משנה.
המורים הקלילים אומרים,
"אני לא צריך להזיע את זה."
המורים הקולניים אומרים,
"כן אתה לא צריך להזיע את זה!"
אבל אפילו המורים האמפטיים לא מבינים.
יש לי פוטנציאל מורה מצחיק.
הייתי מעמיד פנים שפתקים שהחרמתי בכיתה
היו מכתבי תודה.
שמקירים בהוראה הנפלאה שלי.
"הו הו הו, לא הייתם צריכים!"
עד שירטטי אחד על מר בית שחי מסריח.
לא, באמת. לא הייתם צריכים.
מאז התחלתי לפתח מנהגים מוזרים
להסיט את תשומת הלב,
להפוך למישהו חדש:
המורה שמרים כתפיים
ממש באגרסיביות.
המורה שמכניס את העניבה למכנסיים
ומושך את הקצה מהחנות
מפני שהוא כל כך מוזר.
אבל זה לא עזר.
מפני שגם לי היה את מורה המזיע, בגאוגרפיה.
ועד היום אני לא יכול לזכור את בירת בולגריה,
ושני גופי המים שאני יודע הכי הרבה עליהם
היו מתחת לכתפיו.
ועכשיו, אני האחד
שנראה כאילו יש לו את האטלנטי והפסיפי
באחיזת ראש.
זה ששואלים אותו, "איך היה מיכל ההטבלה?"
"לא היה מיכל הטבלה!
אנחנו חיים בניו אורלינס ולח פה!"
זה איך שהייתי עונה אם הייתי המורה הכועס.
במקום, אני מביט לילד בעיניים
כשהזעה נוטפת במורד האף,
ומשפריצה על הנייר הריק שלו למטה,
ואומר, "אני מזיע כי אני עובד כל כך קשה
ואני צריך שגם אתה תעשה את זה."