Tip:
Highlight text to annotate it
X
אני מתכוון לדבר היום על
היחסים שבין מדע לערכים אנושיים.
רווחת הסכמה כי
שאלות של מוסר--
שאלות של טוב או רע, נכון או שגוי--
הן שאלות שלגביהן למדע אין דעה רשמית.
נהוג לחשוב שהמדע יכול לסייע לנו
להשיג את הדברים שאנחנו מעריכים,
אבל לא יכול לומר לנו מה עלינו להעריך.
וכתוצאה מכך, רוב האנשים-- חושבני שרוב האנשים
לפחות כאן-- חושבים שהמדע לעולם לא יענה
על השאלות החשובות ביותר בחיי האדם:
שאלות כמו: 'למען מה ראוי לחיות?'
'למען מה ראוי למות?'
'מה הופך את החיים לטובים?'
אם כן, בכוונתי לטעון
שזאת אשליה-- שההפרדה בין
מדע וערכים אנושיים היא אשליה--
ואפילו אשליה די מסוכנת
בנקודה הזאת בהיסטוריה האנושית.
נהוג לומר שמדע
לא יכול לספק לנו בסיס למוסר וערכים,
כי המדע עוסק בעובדות.
ועובדות וערכים נראים כמשתייכים לעולמות שונים.
נהוג לחשוב כי אין דרך לתאר
את העולם כפי שהינו
שניתן לגזור ממנה איך העולם אמור להיות.
אך אני חושב שדי ברור שזה לא נכון.
ערכים הם סוג מסוים של עובדות.
אלה עובדות שנוגעות לרווחתם של יצורים בעלי תודעה.
מדוע אין לנו התחייבות מוסרית כלפי אבנים?
מדוע איננו חשים חמלה כלפי אבנים?
זה מכיוון שאיננו חושבים שאבנים יכולות לסבול. ואם אנו
דואגים יותר לשלומם של קרובינו הקופיים
מאשר לשלומם של חרקים, כפי שאנו עושים,
זה כי אנו חושבים שהם חשופים למגוון רחב יותר
של שמחה או סבל פוטנציאליים.
הנקודה הקריטית כאן
היא שמדובר בטענה עובדתית.
שאנו אולי צודקים או טועים לגביו. ואם אנו
נפרש לא נכון את הקשר שבין המורכבות הביולוגית
לבין הפוטנציאל החווייתי,
אז ייתכן שאנו טועים לגבי חייהם האינטימיים של החרקים.
ואין שום רעיון,
שום תפיסת מוסר אנושית
או ערכים אנושיים שאי פעם פגשתי,
שבנקודה מסוימת לא ניתנים לצמצום
לכלל עיסוק בחוויה המודעת
והשינויים האפשריים בה.
אפילו אם ערכינו שאובים מן הדת,
אפילו אם אנו מאמינים שטוב ורע
מתייחסים תמיד למצב שאחרי המוות--
בין אם נצח של אושר לצד אלוהים,
או נצח של סבל בגהינום--
אנו עדיין עוסקים בתודעה ובשינוייה.
ולומר ששינויים מסוג זה יכולים להתקיים לאחר המוות
היא בעצמה טענה עובדתית
שכמובן, יכולה להיות נכונה או שגויה.
ובכל האמור לתנאים הנוגעים לרווחת האדם
בחיים האלה,
אנו יודעים שיש רצף של עובדות כאלה.
אנו יודעים שקיימת אפשרות לחיות במצב כושל,
שבו כל מה שיכול להשתבש, אכן משתבש--
שבו אמהות לא יכולות להאכיל את ילדיהן,
שבו זרים לא יכולים למצוא בסיס לדו-קיום בשלום,
שבו אנשים נרצחים ללא אבחנה.
ואנו יודעים שניתן לנוע לאורך הרצף הזה,
לכיוון משהו קצת יותר אידילי,
לנקודה שבה ניתן בכלל לדמיין קיום של כנס כזה.
ואנו יודעים-- אנו יודעים--
שישנן תשובות נכונות ושגויות
לגבי הדרך בה יש לנוע במרחב הזה.
האם הוספת חיידקי כולרה למים יהיה רעיון טוב?
כנראה שלא.
האם זה יהיה רעיון טוב שכולם יאמינו בעין הרע,
שכאשר יקרו להם דברים רעים
הם מיד יאשימו את שכניהם? כנראה שלא.
קיימות אמיתות שיש להכירן
לגבי נסיבות שגשוגן של קהילות אנושיות,
בין אם אנו מבינים אמיתות אלו או לא.
ולמוסר יש נגיעה לאמיתות אלה.
לכן, כשאנו מדברים על ערכים אנו מדברים על עובדות.
כמובן, המצב העולמי יכול להיתפס במגוון רמות--
החל מרמת הגנום
ועד לרמת המערכות הכלכליות
וההסדרים הפוליטיים.
אך אם בכוונתנו לדון ברווחת האדם
הרינו בהכרח דנים במוח האנושי.
כי אנו יודעים שהאופן בו אנו חווים את העולם
ואת עצמנו בתוכו, נתפס במוח--
בלי כל קשר למה שקורה לאחר המוות.
אפילו אם המחבל המתאבד אכן זוכה ל-72 בתולות בעולם הבא,
בחיים האלה, אישיותו--
אישיותו העלובה למדי--
היא תוצר של מוחו.
וההשפעות התרבותיות--
אם התרבות משנה אותנו, כפי שהיא אכן עושה,
היא משנה אותנו בכך שהיא משנה את מוחותינו.
ולפיכך כל תפיסה תרבותית שהיא
בדבר שגשוגם של בני אדם
ניתנת להבנה, לפחות עקרונית,
על רקע מדעי המוח המפותחים--
חקר מערכת העצבים, הפסיכולוגיה וכו'.
והטענה שלי היא
שערכים ניתנים לפירוק לעובדות--
לעובדות המתייחסות לחוויה המודעת--
של יצורים מודעים.
ואנו יכולים, אם כן, לדמיין מרחב
של שינויים אפשריים בהתנסויות של בריות אלו.
ואני רואה זאת כנוף מוסרי,
עם פסגות ועמקים, המקבילים
להבדלים ברווחתם של יצורים מודעים,
הן אישית והן קולקטיבית.
וראוי לציין שככל הנראה
ישנם מצבים של רווחה אנושית
שאנחנו לעיתים נדירות משיגים, שמעטים משיגים.
ומצבים אלה מחכים שנגלה אותם.
ייתכן שחלק מהמצבים האלה ראויים להיקרא
מיסטיים או רוחניים.
אולי ישנם מצבים אחרים שאין לנו גישה אליהם
עקב מבנהו של שכלנו
ואילו לתבונות אחרות יש גישה אליהם.
עכשיו, תנו לי להבהיר מה אין אני טוען. אני לא טוען
שבסופו של דבר המדע ימפה מרחב זה,
או שיהיו לנו תשובות מדעיות לכל
שאלת מוסר שניתן להעלות על הדעת.
אני לא חושב, למשל, שיום אחד נתייעץ
עם מחשב-על כדי להחליט אם להביא ילד שני לעולם,
או אם עלינו להפציץ את מתקני הגרעין באיראן,
או האם תוכלו לנכות את העלות המלאה של TED כהוצאה עיסקית.
(צחוק)
אך אם שאלות אכן משפיעות על רווחת האדם
אז אכן יש להן תשובות, אם נוכל או אם לא נוכל למצאן.
ועצם ההודאה בכך--
ועצם ההודאה בכך שיש תשובות נכונות ותשובות שגויות
לשאלה איך בני אדם משגשגים--
תשנה את הדרך בה אנחנו מדברים על המוסר,
ותשנה את הציפיות שלנו
לגבי שיתוף פעולה בין בני האדם בעתיד.
למשל, ישנן בארצנו 21 מדינות
שבהן עונש פיזי בכיתות הלימוד הוא חוקי:
ובהן החוק מתיר למורים להכות ילדים בכוח בלוח עץ,
ולגרום לו לחבורות ושלפוחיות קשות ואף לפציעות.
ומאות ואלפי ילדים, דרך אגב,
חשופים לכך כל שנה.
מקומם של מחוזות נאורים אלה לא יפתיע אתכם, אני חושב.
אנחנו לא מדברים על קונטיקט.
והרציונל שמאחורי התנהגות זו הוא בפירוש דתי.
בורא היקום בכבודו ובעצמו
אמר לנו "חוסך שבטו-
שונא בנו":
זה נאמר במשלי י"ג, כ', ולדעתי גם כ"ג.
אך אנו יכולים לשאול את השאלה המתבקשת:
האם זה רעיון טוב, באופן כללי,
לחשוף ילדים לכאב
ולאלימות והשפלה פומבית
כדרך לעודד התפתחות רגשית בריאה
והתנהגות טובה?
(צחוק)
האם יש בכלל ספק
שלשאלה זו יש תשובה,
ושהיא אכן חשובה?
רבים מכם אולי חוששים
שהמושג 'רווחת האדם' טרם הוגדר,
ולכאורה עדיין פתוח לפרשנות מחודשת.
ועל כן, איך בכלל יכול להתקיים
מושג אובייקטיבי של רווחת האדם?
השוו זאת למושג הבריאות הגופנית.
מושג הבריאות הגופנית אינו מוגדר.
כפי ששמענו זה עתה ממייקל ספקטר, זה השתנה במהלך השנים.
בתקופה שפסל זה נוצר,
תוחלת החיים הממוצעת עמדה קרוב לוודאי על 30 שנה.
עכשיו היא עומדת על סביבות ה-80 במדינות המפותחות.
ייתכן שיגיע הזמן שהתערבותנו בגנים שלנו
תביא לכך שאי היכולת לרוץ מרתון
בגיל מאתיים תיחשב למוגבלות חמורה.
אנשים ישלחו לך תרומות אם תהיה במצב זה.
(צחוק)
שימו לב לעובדה שמושג הבריאות
הינו פתוח, והיותו פתוח באמת להגדרתו מחדש
אינו עושה אותו לריק מתוכן.
ההבחנה בין אדם בריא
לאדם מת
הינה ברורה ועקבית ככל הבחנה שאנו עושים במדע.
דבר נוסף שיש לציין הוא שייתכנו פסגות רבות בנוף המוסרי:
ישנן הרבה דרכים דומות לשגשג,
כמו שישנן הרבה דרכים דומות לארגונה של חברה אנושית
בדרך שתמקסם את השגשוג האנושי.
ומדוע אין זה מביא
לעירעור המוסר האובייקטיבי?
ובכן, חישבו על איך אנו מדברים על מזון:
אני לעולם לא אתפתה לטעון בפניכם
שיש אך ורק מזון אחד שנכון לאכול.
ברור שיש מגוון רחב של חומרים
אשר מהווים מזון בריא.
אולם יש בכל זאת הבחנה ברורה
בין אוכל לרעל.
העובדה שישנן הרבה תשובות נכונות
לשאלה, "מהו אוכל?"
לא מפתה אותנו
להגיד שאין אמיתות שיש להכירן באשר לתזונה האנושית.
אנשים רבים מודאגים מכך
שמוסר אוניברסלי יחייב
ציוויים מוסריים שאינם מתירים חריגה מהם.
אז למשל, אם זה באמת לא בסדר לשקר,
זה חייב להיות תמיד לא בסדר לשקר,
ואם אפשר למצוא יוצא-מן-הכלל,
אז אין דבר כזה, אמת מוסרית.
למה שנחשוב בצורה זו?
השוו זאת למשחק השחמט.
אם בכוונתכם לשחק היטב שחמט,
עקרון כמו, "לא להפסיד את המלכה"
הוא עיקרון שטוב לדבוק בו.
ברור שיש לו יוצאים מן הכלל.
יש רגעים שבהם לאבד את המלכה הוא מהלך מבריק.
יש רגעים שבהם זה המהלך הכי טוב שאפשר לבצע.
ועם זאת, השחמט מהווה תחום של אובייקטיביות מוחלטת.
העובדה שקיימים בו יוצאים מן הכלל
בכלל לא משנה.
וזה מביא אותנו למהלכים מהסוג
שאנשים נוטים לבצע בתחום המוסר.
חישבו על הבעיה הרצינית בנוגע לגוף האישה:
מה לעשות בקשר אליו?
זה דבר אחד שאתם יכולים לעשות לגביו,
אתם יכולים לכסות אותו.
וזו, ככלל, היא עמדתה של קהילתנו האינטלקטואלית
שגם אם זה לא מוצא חן בעינינו,
ואנחנו יכולים לראות זאת כ"שגוי"
בבוסטון או בפאלו אלטו,
מי אנחנו שנגיד
שתושביה הגאים של תרבות עתיקה
שוגים באלצם את נשותיהם ובנותיהם
ללבוש שק?
וגם מי אנו שנאמר שהם שוגים
כשהם מכים אותן בכבלי פלדה,
או מתיזים חומצת מצברים בפניהן
אם הן מסרבות לפריבילגיה להיות מדוכאות כך?
ובכן, מי אנחנו שלא נגיד זאת?
מי אנחנו שנעמיד פנים
שאנחנו יודעים כה מעט על רווחת האדם
שמחובתנו להיות לא שיפוטיים בנוגע למנהגים שכאלו?
אני לא מדבר על לבישת רעלה מתוך בחירה--
על הנשים להיות חופשיות ללבוש מה שהן רוצות, ככל הנוגע לי.
אך מהי המשמעות של חופש הבחירה
בקהילה שבה,
כאשר ילדה נאנסת,
הדחף הראשון של אביה,
לעתים קרובות למדי, הוא לרצוח אותה בגלל הבושה?
פשוט תנו לעובדה זו להתפוצץ במוחותיכם לרגע:
הבת שלך נאנסת,
ומה שאתה רוצה לעשות זה להרוג אותה.
מהם הסיכוייים שזה מייצג
את פסגת ההישגים האנושיים?
וזה לא אומר
שבחברה שלנו מצאנו את הפתרון המושלם.
למשל,
זה מה שמצפה לכם כמעט בכל דוכן עיתונים
בעולם המתורבת.
אין ספק שלגברים רבים,
יידרש תואר בפילוסופיה כדי לראות משהו שגוי בתמונות הללו.
(צחוק)
אך אם אנו כבר במצב-רוח מהורהר
אנחנו יכולים לשאול,
"האם זה הביטוי המושלם
לאיזון פסיכולוגי
ביחס למשתנים כמו נעורים, יופי וגוף האישה?"
אני מתכוון, האם זו הסביבה האופטימלית
לגידול ילדינו?
קרוב לוודאי שלא. אז אולי יש איזה מקום
על הספקטרום הזה
בין שני הקצוות הללו
שמייצג נקודה של איזון טוב יותר.
(תשואות)
אולי יש הרבה מקומות כאלה,
שוב, בהינתן שינויים אחרים בתרבות האנושית
ייתכן שישנן פסגות רבות בנוף המוסרי.
אך הדבר שראוי לתשומת לב הוא שתהיינה
הרבה יותר דרכים שלא להימצא על פסגה.
והאירוניה, מנקודת המבט שלי,
היא שכנראה היחידים שכללית מסכימים איתי
וחושבים שישנן תשובות צודקות ושגויות לשאלות מוסר
הם דמגוגים דתיים מסוג זה או אחר.
וכמובן שהם חושבים שבידיהם התשובות הנכונות לשאלות מוסר
בגלל שהם שמעו תשובות אלה מקול בסופה,
ולא משום שהם עשו ניתוח אינטליגנטי של הסיבות
והתנאים של רווחת בני האדם ובעלי החיים.
למעשה, כושר עמידותה של הדת
כעדשה שרוב בני האדם בוחנים דרכה שאלות מוסר,
גרם להפרדת רוב השיח המוסרי
משאלות אמיתיות באשר לסבלות בני-אדם ובעלי-חיים.
זו הסיבה שאנו משקיעים את זמננו
בדיבור על דברים כמו נישואים הומוסקסואליים
ולא על רצח-עם או פריחת החימוש הגרעיני
או על עוני או כל נושא רב-משמעות אחר.
אך הדמגוגים צודקים לגבי דבר אחד, אנחנו זקוקים
לתפיסה אוניברסלית של ערכים אנושיים.
אז מה מפריע לנו להשיג זאת?
ובכן, כדאי לשים לב שאנחנו
עושים משהו שונה כשאנו מדברים על אמות מוסר--
בייחוד אלה מהסוג החילוני, האקדמי, המדעי.
כשאנו מדברים על מוסר אנחנו מעריכים את חילוקי הדעות
כפי שאיננו נוהגים בשום תחום אחר בחיינו.
אז הדלאי לאמה, למשל, מתעורר כל בוקר
עושה מדיטציה על החמלה,
והוא חושב שלעזור לבני אדם אחרים זה חלק אינטגרלי
מהאושר האנושי.
ולעומתו יש לנו מישהו כמו טד בנדי:
טד בנדי אהב מאד לחטוף ולאנוס
ולענות ולהרוג נשים צעירות.
אז כנראה שיש לנו חילוקי דעות אמיתיים
בשאלה איך לנצל את הזמן כראוי.
(צחוק)
רוב האינטלקטואלים המערביים
מסתכלים על המצב הזה
ואומרים, "ובכן, אין באמת משהו שהדלאי לאמה
באמת צודק לגביו,
או משהו שטד בנדי באמת שוגה לגביו
אשר מאפשר דיון אמיתי
שעשוי להיחשב מדעי.
הוא אוהב שוקולד, הוא אוהב וניל.
אין שום דבר שהאחד יכול להגיד לשני
שישכנע אותו לנהוג אחרת."
שימו לב לכך שאיננו נוהגים כך כשמדובר במדע.
מצד שמאל זהו אדוארד ויטן,
הוא תיאורטיקן בתחום תורת המיתרים.
אם תשאלו את טובי הפיזיקאים
מי הפיזיקאי הכי חכם בסביבה,
מניסיוני, מחציתם יאמרו "אד ויטן".
המחצית השניה יגידו לכם שהם לא אוהבים את השאלה.
(צחוק)
אז מה יקרה אם אופיע בכנס בנושא פיזיקה
ואצהיר, "תורת המיתרים היא זיוף.
אני לא מתחבר אליה. לא כך בחרתי
לראות את היקום בקנה מידה קטן.
אני לא אוהד שלה."
(צחוק)
ובכן, שום דבר לא יקרה מכיוון שאני לא פיזיקאי,
אני לא מבין את תורת המיתרים.
אני ה"טד בנדי" של תורת המיתרים.
(צחוק)
אינני רוצה להתקבל לשום מועדון של תורת המיתרים שרוצה בי כחבר.
אך זו בדיוק הנקודה.
כל אימת שאנחנו מדברים על עובדות
יש להסתייג מדעות מסוימות.
זו המשמעות של תחום מומחיות.
זה מה שמעניק לידע משמעות.
כיצד זה שכנענו את עצמנו
שבעולם המוסר אין משהו כמו מומחיות,
או כישרון מוסרי או גאונות מוסרית?
כיצד זה שכנענו את עצמנו
שיש להתחשב בכל דעה?
כיצד זה שכנענו את עצמנו
שלכל תרבות יש נקודת מבט משלה
על הנושאים האלו, שראויה לשיקול-דעת?
האם לטליבן
יש דעה לגבי פיזיקה
שראויה לשיקול-דעת? לא.
(צחוק)
למה פחות ברור שהם בורים גמורים
בנושא רווחת בני האדם ?
(מחיאות כפיים)
כך שזה לדעתי מה שהעולם צריך עכשיו:
שאנשים כמונו יודו
שיש תשובות נכונות ושגויות
לשאלות בנוגע לשגשוג האנושי,
ושהמוסר קשור
לתחום הזה של עובדות.
זה אפשרי
שיחידים, ואף תרבויות שלמות
יתעסקו בדברים שגויים:
דהיינו, ייתכן
שיהיו להם אמונות ותשוקות שמובילות בוודאות
לסבל אנושי מיותר.
עצם ההודאה בכך ישנה את אופי הדיון.
אנחנו חיים בעולם שבו
המשמעות של הגבולות שבין המדינות הולכת ופוחתת,
ויום אחד הם יהיו חסרי משמעות.
אנחנו חיים בעולם מלא בטכנולוגיה הרסנית,
ולא ניתן לבטל את המצאת הטכנולוגיה הזו,
תמיד יהיה קל יותר
לשבור דברים מאשר לתקנם.
לכן נראה לי, באופן גלוי וברור
שאנחנו לא יכולים יותר
לכבד ולשאת
הבדלים רעיוניים עצומים בנוגע לרווחה האנושית,
כפי שאיננו יכולים לכבד או לשאת הבדלים עצומים
ברעיונות לגבי דרכי התפשטותן של מחלות,
או לגבי תקני בטיחות של בתים ומטוסים.
אנחנו פשוט חייבים להגיע לעמק השווה
לגבי התשובות שאנו נותנים לשאלות האנושיות החשובות ביותר.
ולשם כך עלינו להודות שאכן יש ויש תשובות לשאלות האלה.
תודה רבה לכם.
(מחיאות כפיים)
כריס אנדרסון : ובכן, יש כאן קצת חומר נפץ.
אולי בקהל הזה, או אנשים ברחבי העולם
ששומעים דברים אלו, ייתכן מאוד שהם
צורחים בזעם כתגובה על חלק מהם.
נראה שלשפה יש כאן תפקיד בהחלט חשוב.
כשאתה מדבר על הרעלה,
אתה מדבר על נשים שלובשות שק,
אני חייתי בעולם המוסלמי, דיברתי עם נשים מוסלמיות רבות.
כמה מהן יאמרו דבר אחר. הן יאמרו:
"לא נכון. זו דרך להלל
את המיוחדות הנשית,
זה תורם לה וזו גם תוצאה של העובדה ש..."
וזו השקפה פסיכולוגית מתוחכמת תקפה,
"שאין לבטוח בתאווה הגברית."
אני מתכוון, האם אתה יכול לשוחח
עם אישה כזו מבלי להיראות כמו איזה אימפריאליסט תרבותי?
סאם האריס: אני חושב שניסיתי לנגוע בנושא הזה במשפט אחד,
בזמן שעקבתי אחרי השעון המתקתק,
אבל השאלה היא,
איפה הרצון החופשי כשמדובר במצב
שבו לגברים יש ציפיות מסויימות,
ואת צפויה בוודאות ליחס מסוים
אם אינך עוטה רעלה?
ולכן, אם מישהי כאן באולם
רוצה לעטות רעלה,
או לחבוש כובע מצחיק מאד, או לקעקע על פרצופה--
אני חושב שזכותנו לבחור מה ברצוננו לעשות,
אבל אנחנו חייבים להיות כנים בנוגע
למגבלות המוטלות על נשים אלה.
כך שאני חושב שאנחנו לא צריכים למהר ולקבל
תמיד את מילתן בנוגע לזה,
בייחוד כשבחוץ 49 מעלות
והן לובשות בורקה מלאה.
כריס אנדרסון : אנשים רבים רוצים להאמין
ברעיון זה של קידמה מוסרית.
אך האם אתה יכול להבטיח זאת?
להבנתי, אמרת שאתה יכול
ליישב רעיון זה עם עולם שלא נעשה
חד ממדי, ושבו כולם צריכים לחשוב באותה צורה.
תאר את המצב
50 שנה מעכשיו,
100 שנה מעכשיו, איך היית רוצה לראות
את העולם מתוך איזון של קידמה מוסרית
מול עושר.
סאם האריס: ובכן, אני חושב שברגע שאתה מודה
שעלינו על הדרך לקראת הבנת השכל שלנו
ברמת המוח, במספר מאפיינים חשובים,
הרי שעליך להודות
שאנחנו עתידים להבין את כל התכונות החיוביות
והתכונות השליליות
של עצמנו בפירוט הרבה יותר גדול.
כך שאנו עתידים להבין את הרגשות החברתיים החיוביים
כמו אמפטיה וחמלה,
ואנחנו עתידים להבין את הגורמים
שמעודדים אותם-- בין אם הם גנטיים,
או איך שאנשים מדברים ביניהם,
ובין אם מדבור במערכות כלכליות.
ככל שאנחנו מתחילים לשפוך אור על זה
אנחנו באופן בלתי נמנע הולכים להגיע לעמק השווה
במרחב העובדות הזה.
אז לא הכל יהיה זמין לכולם.
זה לא יהיה, כאילו:
לכסות את בתי ברעלה מלידה
זה טוב בדיוק כמו ללמד אותה
להיות בטוחה בעצמה ומשכילה
בהקשר של גברים אשר אכן חושקים בנשים.
הרי איננו זקוקים למענק מהמכון הלאומי למדע כדי לדעת
שחובת לבוש רעלה היא רעיון רע--
אבל בנקודה מסויימת
נוכל לסרוק את מוחות כל המעורבים בנושא
וממש לבדוק את זה אצלם:
האם אנשים אוהבים את בנותיהם
באותה מידה באותן מערכות שהזכרנו?
ואני חושב שבהחלט קיימות תשובות נכונות לכך.
כריס אנדרסון: ואם התוצאות יראו שאכן הם אוהבים,
האם אתה מוכן לשנות את השיפוט האינסטינקטיבי העכשווי שלך
בכמה מהנושאים הללו?
סאם האריס: אכן כן, עובדה מספר אחת כאן,
היא שאפשר לאהוב מישהו
בהקשר של מערכת אמונות הזויה לגמרי,
ואתה יכול לומר, "ידעתי שבני ההומוסקסואל
יילך לגהינום אם ימצא חבר,
ולכן ערפתי את ראשו, וזה היה המעשה הכי רחום שיכולתי לעשות."
אם תחבר בין כל החלקים האלה,
אני אכן חושב שאולי הרגשת את רגש האהבה.
אבל שוב, אז נצטרך לדבר על
רווחת האדם בהקשר רחב יותר.
כולנו בעסק הזה,
לא מדובר רק באיש אחד שנכנס לאקסטזה
ואז הולך ומפוצץ את עצמו באוטובוס.
כריס אנדרסון: זוהי שיחה שהייתי שמח
להמשיך במשך שעות.
אין לנו זמן לכך, אבל אולי בפעם אחרת. תודה לך שבאת ל-TED.
סאם האריס : הכבוד הוא שלי. תודה רבה.
(מחיאות כפיים)