Tip:
Highlight text to annotate it
X
שלום TEDx!
כן, יופי של תגובה.
היום אני רוצה לתאר
מה קורה בראשו של נער בסיכון.
אבל במקום סתם לדבר על זה,
אציג את זה.
כדי שאוכל לעשות זאת,
תצטרכו לחזור איתי לשנת 2003.
אוי ואבוי! זו לא השקופית שלי! [צחוק]
הבה נתחיל.
זה המקום בו חייתי בשנתיים האחרונות עם אמא שלי.
וכאן, בשכונת ג'יין ופינץ', פגשתי את חברה שלי,
שבימים אלה מוכרת נשק.
אני מקווה למצוא לה עבודה בטוחה יותר,
כי זהו עיסוק מסוכן.
אני - אני סתם בחור מהרחוב.
אני שותה, אני מעשן,
אני שודד אנשים כשאני צריך כסף,
ואני מוכר כל מיני סמים,
חשיש, אקסטזי, קוקאין.
כל מה שאתם צריכים - יש לי.
החוג הפנימי שלי מלא באזרחים מצמרת החברה,
החל מסרסורים וזונות,
עבור במאפיונרים ואופנוענים,
ועד חברי כנופיות רחוב.
בשנתיים האחרונות הייתי תלמיד של "מספיק בקושי" ו"בלתי-מספיק".
בעיקר עקב העובדה שדילגתי על שיעורים וביליתי עם החבר'ה.
אבל האם תוכלו להאשים אותי?
כשאני בביה"ס, מתייחסים אלי כאל כבשה שחורה,
גם המורים וגם המנהלים.
השעו אותי יותר פעמים מכפי שאוכל לספור,
ופעמיים אפילו ניסו לגרש אותי מביה"ס.
החדשות הטריות הן
שזה עתה סולקתי מהבית של אמא שלי,
בגיל 17.
וזה, אני חייב להודות, פגע בי מאד,
במיוחד בגלל שזה בא לי בהפתעה.
אבל אולי אני לא צריך להצטער כל-כך,
כי בימים אלה מכניסים אותי למעצר כל-כך הרבה פעמים,
שאם אני לא מוצא את עצמי בכלא, זהו יום טוב.
אפילו רדפו אחרי במסוקי משטרה,
וצדו אותי יחידות כלבנים.
בכך שאמא שלי זרקה אותי מהבית,
היא בעצם אמרה לי
שלא איכפת לה מה יקרה לי.
אז למה שלי יהיה איכפת?
עכשיו המשפחה היחידה שלי היא זו שברחוב.
אז אם תשאלו אותי אם אמשיך לבצע פשעים,
התשובה היא, כן, לעזאזל,
אני אמשיך לעשות את מה שתמיד עשיתי,
ולא איכפת לי אם אגיע שוב לכלא.
למה שיהיה לי איכפת מעצמי, אם לאיש לא איכפת ממני?
אין לי בטחון עצמי בביה"ס בגלל הציונים הגרועים שקיבלתי,
והדמויות הסמכותיות שמתייחסות אלי כמישהו עם מעט פוטנציאל, או בכלל לא.
אז אם החיים שלי יהיו ממילא חסרי טעם,
מוטב כבר שאשתכר ואעשה חיים כל עוד אני פה.
וזה בטח לא יהיה לאורך זמן,
כי רוב האנשים שאני מסתובב איתם
נכנסים למעצר.
חלקם אפילו מגיעים לבית הסוהר.
באשר לי, אני מקבל לאחרונה איומים ברצח.
אז חיים "נורמליים" ו"מאושרים"
איננו תיאור מתאים של המצב.
אני אחיה את חיי לפי המוטו:
"להיות תמיד הצייד, ולעולם לא להיות הטרף."
לעולם לא אשתנה.
לחיות מהר ולמות צעיר. עד כאן.
שלום שוב, TEDx.
ברוכים השבים לשנת 2011.
מה שראיתם זה עתה היה צילום-מצב של חיי
ואופן החשיבה שלי עד לפני 8 שנים.
רבים מאיתנו שומעים סיפורים כאלה
רק בסרטים.
אז אפשר להניח בבטחה שהיה דרוש נס
כדי להציל אותי מלחיות חיי פשע.
ובכן, אני שמח לומר שזכיתי בנס הזה,
שהתגלם בסבתא שלי, שלקחה אותי אליה,
ואמרה לי לא להרשות לעבר שלי לקבוע את עתידי.
הביטוי הזה, יחד עם שנים של חיזוק ע"י חשיבה חיובית
ושינויים שיצרו האנשים מסביבי
עזרו לי לחולל מהפכה בחיי.
אז נראה לי שראוי לחזור על כך שוב.
"אל תניחו לעברכם לקבוע את עתידכם."
אני לא יכול להדגיש מספיק כמה חשוב שנוער בסיכון או משפחות עניות
יוכלו להאמין שלמרות שנכון, החיים היו קשים,
המצב יכול להשתפר,
אם תעבדו קשה ותאמינו ביכולותיכם.
מה שמשותף לכל האנשים שחיים בשוליים,
הוא תחושת חוסר התקווה.
אז אם הם יוכלו שוב למצוא את התקווה הפנימית הזו,
הרי שהכל באמת יהיה אפשרי.
וזה נכון לכל אדם ואדם.
אז אם אתם עוברים עכשיו תקופה קשה,
זיכרו תמיד שיש אור בקצה המנהרה,
ויש לכם יותר פוטנציאל מכפי שתוכלו לשער.
אם חייכם לא נראים לכם כפי שהם אמורים להיות,
התמקדו במטרה שלכם, ופעלו להשיג אותה בכל יום ויום.
אם נתחיל כולנו לנהוג כך, נתחיל גם לראות
את הפוטנציאל החבוי שטמון בכל אחד ואחד מאיתנו.
אני הדוגמה המושלמת לכך. כי לאחר 8 שנים סיימתי תיכון.
יש לי תעודה בניהול,
ותעודת מנהל עסקים מתקדם אחרי 3 שנים במכללת סנקה.
היום אני סטודנט שנה רביעית באוניברסיטת ריירסון
ועובד על תואר בניהול מסחרי.
אני משתתף במספר ארגונים שמחוץ לתכנית הלימודים,
כגון "דקה ריירסון", נדל"ן ריירסון ו"סייף ריירסון".
כעת אדבר מעט על "סייף", "סטודנטים יזמים",
משום שזה קשור מאד להרצאה הזו.
הצטרפתי ל"סייף" בפברואר השנה.
ומיד כשהצטרפתי, הוצבתי בתכנית "סטארט סמארט".
לאלו מכם שלא יודעים זאת,
"סטארט סמארט" מתמקדת בהדרכת צעירים בקהילה
ומתן כישורי השכלה פיננסית.
מיד כשהוצבתי ב"סטארט סמארט",
ביקשתי הצבה לאזורים הכי גרועים,
ובקשתי התקבלה.
ובמהלך 7 החודשים הבאים דיברתי במוסדות שונים
כולל בית האמנה, שבפינת רח' יאנג וג'רארד,
ב"מקום של אווה" שבצפון יורק,
שהוא מקלט חירום לחסרי-בית,
וגם במוסד הקולג' של פרקדייל,
שהוא אזור בעדיפות עליונה בטורונטו.
אני עדיין זוכר את הסמינר הראשון שלי במוסד הקולג' של פרקדייל.
ביקשתי מהתלמידים להכין רשימה
של מטרותיהם בחיים בטווח הקצר ולטווח הארוך.
הם התבקשו לרשום 3 יעדים לשנה מעכשיו,
3 יעדים ל-2-5 שנים מעכשיו,
ו-3 יעדים ל-6-10 שנים מעכשיו.
נתתי להם מספיק זמן לכך,
ואחר בחרתי באופן אקראי סטודנטים שיציגו את מטרותיהם לפני הכיתה.
סטודנט אחד שבחרתי, בעל ידיים מקועקעות,
אמר לי שהוא לא יכול להעלות בדעתו אפילו מטרה אחת בחיים.
במקום לקבל את זה ולעבור הלאה,
שאלתי אותו, "כשאתה קם בבוקר,
האם כבר השגת את כל מה שאתה רוצה לעשות?"
הוא ענה לי ב"כן" ערמומי.
אז דחקתי בו עוד קצת ואמרתי,
"אז אם אתה קם בבוקר וכבר השגת את כל מטרותיך,
אולי אתה לא מכוון מספיק גבוה."
ואחר פניתי אל הכיתה כולה ואמרתי להם,
שלכל אחד מהם יש יותר פוטנציאל
מכפי שהם יכולים לשער.
אבל הדרך היחידה לגלות מהו הפוטנציאל החבוי הזה,
היא ללמוד היטב בביה"ס, ולתכנן את העתיד.
אחרי מספר שבועות, אותו צעיר
שלא הצליח לחשוב על מטרה אחת בחייו ניגש אלי.
הוא הודה לי על שאיתגרתי אותו,
כי כעת יש לו כבר כמה מטרות בחיים.
אחת מהן היא ללכת בעתיד לאוניברסיטה.
זה הוכיח לי שלפעמים הדברים הקטנים שאנו אומרים
יכולים להיות בעלי השפעה עמוקה על חייהם של אחרים.
אז במקום סתם להתלונן על שיעורי הפשיעה,
צאו החוצה ועשו משהו בנוגע לכך.
הצטרפו ל"יונייטד ווי".
הצטרפו ל"סייף ריירסון".
או פשוט השתתפו ב"צעדת 5 ק"מ למען ילדי רחוב"
אירוע שמתקיים בכל נובמבר בכיכר דנדאס.
באירוע הזה אזרחי טורונטו צועדים 5 ק"מ,
כדי לסייע למאמצי בית האמנה
להוציא צעירים חסרי-בית מהרחוב.
בשנתיים האחרונות הם גייסו מעל 200,000 דולר.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש אפשרות לבחור מה נעשה עם הזמן שלנו.
אז מדוע שלא נקדיש חלקיק מהזמן הזה
לעזור למישהו שמרגיש שלאף אחד לא איכפת ממנו?
מדעו לא להיות האיש שמאמין באותו אדם,
ושיגרום לו לחולל סוף-סוף מהפכה בחייו?
אני יכול לומר לכם מנסיוני האישי,
שאין דבר יותר מספק
מלדעת שעזרת לשנות את חייו של מישהו.
אז אל תעשו זאת בגלל שאתם מרחמים עליו.
אלא בגלל ההרגשה המדהימה שתהיה לכם
כשתדעו, ראשית כל, שאתם עושים את המעשה הנכון,
ושנית, שאתם באמת משפיעים על חייו של מישהו.
לסיום, אני רוצה להשאיר אתכם עם המחשבה הבאה:
לכולנו יש בעיות ומכשולים שעלינו להתגבר עליהם בחיים.
אז הבה נושיט יד איש לרעהו,
במיוחד למי שעוברים תקופות קשות
במקום סתם להפנות את המבט הצידה.
השינוי הוא אפשרי,
לא משנה כמה קשה הוא הרקע ממנו באים.
אבל כדי להשתנות,
אדם חייב להאמין שיש לו תקווה.
הבה ונהיה לתקוותו של זולתנו,
ולעולם לא נחדל להאמין בו.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]