Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers
כמי שבילה את כל הקריירה שלו בנסיון להיות בלתי-נראה,
העמידה מול קהל היא שילוב בין
חוויה חוץ-גופית
לבין תחושת אייל מבוהל שנתפס באורות המכונית,
ולכן, אנא סלחו לי על הפרת אחת הדיברות של TED
בכך שאקרא מילים הכתובות על נייר,
ואני רק מקווה שלא יכה בי ברק בטרם אסיים.
[צחוק]
ברצוני להתחיל באחדים מהרעיונות שהניעו אותי
להפוך לצלם תיעודי.
הייתי סטודנט בשנות ה-60,
עידן של מהפך וספקות מבחינה חברתית,
וברמה האישית, של התעוררות תחושת אידאליזם.
המלחמה בוויטנאם השתוללה;
נוצרה התנועה לזכויות האזרח;
והתמונות השפיעו עלי השפעה עזה.
מנהיגינו בחברה ובצבא סיפרו לנו דבר אחד,
והצלמים סיפרו דבר שונה.
אני האמנתי לצלמים, וכך גם עוד מיליוני אמריקאים.
צילומיהם ליבו את ההתנגדות למלחמה ולגזענות.
הם לא סתם תיעדו את ההיסטוריה,
אלא עזרו לשנות את מסלולה.
תמונותיהם הפכו לחלק ממודעותנו הקולקטיבית
וכשהמודעות התפתחה למצפון משותף,
השינוי לא נעשה רק אפשרי, אלא בלתי-נמנע.
ראיתי שזרם המידע החופשי המיוצג ע"י העיתונאות,
במיוחד העיתונאות החזותית, יכול להציב במוקד
הן את התועלת והן את המחיר של המדיניות הפוליטית.
בכוחו להביע הערכה לקבלת-החלטות שקולה
ולהוסיף תנופה להצלחה.
לנוכח שיפוט פוליטי גרוע או הימנעות פוליטית מפעולה,
הוא הופך למעין התערבות,
בכך שהוא מעריך את הנזקים
ותובע מאיתנו להעריך מחדש את התנהגותנו.
הוא מצמיד פנים אנושיות לבעיות
שממרחק עשויות להיראות מופשטות,
או אידאולוגיות, או כבירות מבחינת השפעתן הגלובלית.
מה שקורה בשטח, הרחק מהיכלי הכוח,
קורה לאזרחים רגילים בזה אחר זה,
ואני הבנתי שלצילום התיעודי
יש יכולת לפרש אירועים מנקודת המבט שלהם.
הוא מעניק קול למי שקולו לא היה נשמע אילולא כן.
וכתגובה, הוא מעורר דעת קהל
ומחולל דחף לדיון ציבורי,
ובכך מונע מן הצדדים בעלי העניין
את השליטה המוחלטת בסדר-היום,
גם אם מאד רצו בכך.
ההתבגרות באותם ימים הפכה לממשית
את התפיסה שזרם חופשי של מידע הוא חיוני לחלוטין
לתפקודה הנכון של חברה חופשית ודינמית.
אין ספק שהעיתונות היא עסק, וכדי לשרוד
עליה להיות עסק מצליח,
אך יש למצוא איזון נכון
בין שיקולי שיווק ובין אחריות עיתונאית.
לא נפתור את בעיות החברה בטרם נזהה אותן.
במישור גבוה יותר, העיתונות היא תעשיית שירותים,
והשירות שהיא מספקת הוא מודעות.
לא כל הכתבות צריכות למכור משהו.
לפעמים צריך גם לתרום.
זו היתה מסורת שרציתי לנהוג לפיה.
כשראיתי שהמלחמה יוצרת סיכונים כה גבוהים לכל המעורבים בה
ושהעיתונאות החזותית יכולה להפוך למרכיב בפתרון סכסוכים--
רציתי להפוך לצלם כדי לצלם מלחמות.
אבל הניעה אותי תחושה פנימית
שתמונה שחושפת את פרצופה האמיתי של המלחמה
היא כמעט בהגדרתה צילום אנטי-מלחמתי.
ברצוני לקחת אתכם למסע חזותי באחדים מן האירועים והנושאים
בהם הייתי מעורב במשך יותר מ-25 השנים האחרונות.
ב-1981 נסעתי לצפון אירלנד.
10 אסירי המתחרת האירית היו בשביתת רעב
במחאה על התנאים בכלא.
התגובה ברחוב היתה עימות אלים.
ראיתי שהחזית במלחמות של ימינו
אינה בשדות-קרב מרוחקים,
אלא ממש היכן שהאנשים גרים.
בשנות ה-80 המוקדמות שהיתי הרבה במרכז אמריקה,
שהיתה שקועה במלחמות אזרחים
סביב הניגודים האידאולוגיים של המלחמה הקרה.
בגואטמלה, הממשל המרכזי--
שנשלט בידי אוליגרכים ממוצא אירופי--
ניהל מערכה של אדמה חרוכה נגד התקוממות הילידים,
וראיתי תמונה שמשקפת את ההיסטוריה של אמריקה הלטינית:
כיבוש באמצעות שילוב התנ"ך והחרב.
איש גרילה סנדיניסטי נפצע פצעי-מוות
כשהמפקד זירו תקף עיר בדרום ניקרגואה.
טנק פגוע שהיה שייך למשמר הלאומי של סומוזה
נותר כמצבה בפארק במנגואה,
והחליף תפקיד הודות למרצו ורוחו של ילד אחד.
באותה עת התחוללה מלחמת אזרחים באל-סלבדור,
והאוכלוסיה האזרחית נלכדה שוב בלב הלחימה.
אני מסקר את המאבק הפלשתיני-ישראלי מאז 1981.
זהו רגע מתחילת האנתיפדה השניה ב-2000,
כשהיא עדיין היתה אבנים ובקבוקי-מולוטוב נגד צבא.
ב-2001 ההתקוממות הסלימה למאבק מזוין,
ואחת התקריות העיקריות
היתה השמדת מחנה הפליטים הפלסטיני
בעיר ג'נין שבגדה המערבית.
ללא רצון פוליטי למצוא שפה משותפת,
החיכוך המתמיד של התקפות והתקפות-נגד
יוצר רק חשד, שנאה ונקמנות,
ומנציח את מעגל האלימות.
בשנות ה-90, אחרי נפילת האיחוד הסובייטי,
יוגוסלביה נקרעה בגבולותיה האתניים
ופרצה מלחמת אזרחים בין בוסניה, קרואטיה וסרביה.
זאת תמונה של לחימה מבית-לבית במוסטאר,
איש נגד שכנו.
חדר-שינה, מקום של אינטימיות,
שבו נבראים חיים, הפך לשדה-קרב.
מסגד בצפון בוסניה שנהרס ע"י ארטילריה סרבית
ושימש כחדר-מתים ארעי.
גופות חיילים סרביים שנאספו בעקבות קרב
ושימשו בעיסקת חליפין להחזרת שבויים
או חיילים בוסניים שנהרגו בקרב.
כאן היה פעם פארק.
החייל הבוסני שהדריך אותי
אמר לי שכל חבריו נמצאים שם עכשיו.
באותו הזמן, בדרום-אפריקה,
אחרי שנלסון מנדלה שוחרר מהכלא,
אוכלוסיית השחורים פתחה בשלב האחרון
של השחרור מעול האפרטהייד.
אחד הדברים שהיה עלי ללמוד כעיתונאי
היה מה לעשות עם הזעם שלי.
נאלצתי להשתמש בו, לתעל את האנרגיה שלו,
להפוך אותו למשהו שיבהיר את ראייתי
במקום לערפל אותה.
בטרנסקיי נכחתי בטקס בגרות של שבט הקוסה.
נערים שחיו בבידוד כשגופם מכוסה בחימר לבן.
אחרי מספר שבועות הם שטפו את החומר הלבן
וקיבלו עליהם את כל מלוא אחריותם של גברים.
זה היה טקס קדום מאד
שנראה כמסמל את המאבק הפוליטי ששינה את פני דרום-אפריקה.
ילדים בסואטו משחקים בטרמפולינה.
בכל יתר המקומות באפריקה שרר רעב.
בסומליה קרס הממשל המרכזי ופרצה מלחמת חמולות.
איכרים נושלו מעל אדמותיהם,
והיבולים ובעלי החיים הושמדו או נגנבו.
הרעב נוצל ככלי-נשק להרג המוני--
פרימיטיבי אבל יעיל ביותר.
מאות אלפי בני-אדם הוכחדו,
לאט ובייסורים.
הקהילה הבינ"ל הגיבה בסיוע הומניטרי מסיבי,
ומאות אלפי נפשות ניצלו.
חיילים אמריקאיים נשלחו להגן על ספינות הסיוע,
אך בסופו של דבר הם נגררו לתוך המאבק,
ואחרי הקרב הטרגי במוגדישו, הסיגו אותם משם.
בדרום-סודן, מלחמת אזרחים נוספת ראתה שימוש דומה ברעב
כאמצעי לרצח-עם.
שוב, ארגונים לא-ממשלתיים בינ"ל, בחסות האו"ם,
השיקו מבצע סיוע מסיבי ואלפי נפשות ניצלו.
אני עד, ואני רוצה שעדותי תהיה כנה ובלתי-מצנוזרת.
אני גם רוצה שהיא תהיה רבת-עוצמה ורהוטה,
ושתהיה נאמנה ככל האפשר
למה שעבר על המצולמים.
איש זה היה במרכז הזנה של ארגון לא-ממשלתי,
הוא קיבל את כל העזרה שניתן היה לתת לו.
לא היה לו כלום. ממש כך. הוא היה בעצם שלד,
ובכל זאת הצליח לגייס די אומץ וכוח-רצון כדי לזוז.
הוא לא ויתר, ואם הוא לא ויתר,
איך יכול בכלל מישהו בעולם שבחוץ
לחלום לוותר על התקווה?
ב-1994, אחרי 3 חודשי סיקור של הבחירות בדרום-אפריקה,
הייתי עד להשבעתו של נלסון מנדלה,
וזה היה הדבר הכי מרומם-רוח שראיתי מעודי.
זה המחיש את המיטב שהאנושות מסוגלת להציע.
ביום למחרת יצאתי לרואנדה,
זה היה כמו לנסוע במעלית אקספרס לגהינום.
האיש הזה שוחרר זה עתה ממחנה המוות של בני ההוטו.
הוא הירשה לי לצלם אותו במשך זמן רב למדי,
ואף הפנה את פניו לכיוון האור,
כאילו רצה שאראה אותו טוב יותר.
לדעתי הוא ידע מה הצלקות שעל פניו יאמרו לשאר העולם.
הפעם, אולי מתוך בלבול או יאוש
לנוכח האסון הצבאי בסומליה,
הקהילה הבינלאומית נותרה דוממת,
וכ-800,000 בני-אדם נטבחו
בידי בני-ארצם-- לעתים בידי שכניהם--
שהשתמשו בכלי-עבודה חקלאיים כנשק.
אולי בגלל שנלמד לקח
בעקבות התגובה הרפה למלחמה בבוסניה
ולכשלון ברואנדה,
כשסרביה תקפה את קוסובו,
ננקטה פעולה בינלאומית החלטית בהרבה.
כוחות נאט"ו נכנסו, והצבא הסרבי נסוג.
נרצחו בני העם האלבני,
משקיהם נהרסו ומספר ענק של בני-אדם הוגלו בכפייה.
הם התקבלו במחנות פליטים
שהוקמו ע"י הארגונים הלא-ממשלתיים באלבניה ובמקדוניה.
חותם גופו של אדם שנשרף בביתו-שלו.
המראה הזכיר לי ציורי מערות,
כהד רחוק שמזכיר עד כמה עודנו פרימיטיביים
במובנים כה רבים.
בין 1995 ל-96' סיקרתי את שתי המלחמות הראשונות
בצ'צ'ניה, מתוך גרוזני.
זהו מורד צ'צ'ני בחזית נגד הצבא הרוסי.
הרוסים הפציצו את גרוזני ללא-הרף במשך שבועות,
והרגו בעיקר את האזרחים שנותרו לכודים בה.
מצאתי ילד מבית-יתומים מקומי משוטט לו בחזית.
עבודתי התפתחה ועברה מהתעניינות בעיקר במלחמה,
להתמקדות גם בסוגיות חברתיות קריטיות.
אחרי נפילת צ'אושסקו, הלכתי לרומניה
וגיליתי מעין גולאג לילדים,
שבו הוחזקו אלפי יתומים בתנאים של ימי-הביניים.
צ'אושסקו אכף מיכסה
של מספר הילדים שכל משפחה היתה אמורה לייצר,
ובכך הפך את גוף האשה למכשיר של מדיניות כלכלית.
ילדים שמשפחותיהם לא יכלו לכלכל אותם
גודלו בבתי-יתומים ממשלתיים.
ילדים בעלי מומי-לידה תויגו כחשוכי-מרפא,
ורותקו בתנאי-חיים בלתי אנושיים.
ככל שהחלו לצוץ דיווחים, שוב הגיע הסיוע הבינלאומי.
כדי להתעמק יותר במורשת המשטרים המזרח-אירופיים,
עבדתי מספר חודשים על כתבה שעסקה בהשפעות הזיהום התעשייתי,
שלא היתה בו שום התייחסות לסביבה,
לבריאות העובדים או לכלל האוכלוסיה.
מפעל לאלומיניום בצ'כוסלובקיה
היה מלא בעשן ואבק מסרטנים,
וארבעה מכל חמישה עובדים חלו בסרטן.
אחרי נפילת סוהרטו באינדונזיה,
התחלתי לחקור את תנאי העוני
בארץ שהיתה בדרך למודרניזציה.
ביליתי זמן רב בחברת אדם
שהתגורר עם משפחתו בסוללה של מסילת-רכבת
ואיבד זרוע ורגל בתאונת רכבת.
כשהכתבה פורסמה, הגיע זרם של תרומות.
הוקמה קרן נאמנות,
וכעת המשפחה מתגוררת בבית בכפר
ודואגים לכל צרכיהם הבסיסיים.
זו היתה כתבה שלא ניסתה למכור משהו.
העיתונאות סיפקה ערוץ
לנדיבותם הטבעית של בני-אדם,
והקוראים נענו.
פגשתי חבורת ילדים חסרי-בית שהגיעו לג'קרטה מן הכפר,
ומצאו מחסה בתחנת-רכבת.
בני 12 או 14 שהפכו לקבצנים ומכורים לסמים.
עניי הכפר הפכו לעניי העיר,
ואגב כך הם נעשו בלתי-נראים.
המכורים האלה להרואין, במרכז גמילה בפקיסטן,
הזכירו לי דמויות במחזה של בקט:
מבודדים, מחכים בחשיכה, אך נמשכים אל האור.
"חומר כתום" היה חומר להסרת עלווה במלחמת וויטנאם
כדי למנוע מחסה מהוויטקונג ומצבא צפון-וויטנאם.
הרכיב הפעיל בו היה דיוקסין, כימיקל רעיל ביותר
שרוסס בכמויות עצומות,
ושהשפעותיו עברו בגנים אל הדור הבא.
ב-2000 התחלתי לתעד סוגיות בריאות גלובליות,
ובתחילה התמקדתי באיידס באפריקה.
ניסיתי לספר את הסיפור דרך עבודת נותני הטיפול.
נראה לי חשוב להדגיש שאנשים קיבלו עזרה,
אם מארגונים לא-ממשלתיים בינ"ל או מארגונים עממיים מקומיים.
כל-כך הרבה ילדים התייתמו בגלל אותה מגפה
עד שהסבתות תפסו את מקום ההורים,
והמון ילדים נולדו עם הנגיף.
בית-חולים בזמביה.
התחלתי לתעד את הקשר ההדוק
שבין האיידס והנגיף שלו,
לבין השחפת.
זהו בי"ח של "רופאים ללא גבולות" בקמבודיה.
תמונותי יכולות לסייע לעבודת הארגונים הלא-ממשלתיים
בכך שהן שופכות אור על הבעיות החברתיות הקריטיות
עימן הם מנסים להתמודד.
הלכתי לקונגו עם "רופאים ללא גבולות",
ותרמתי מעבודותי לספר ולתערוכה
שמיקדו את תשומת הלב על מלחמה שנשכחה
ושבה מתו מיליוני בני-אדם,
ושבה החשיפה למחלה חשוכת-מרפא משמשת ככלי-נשק.
מדידה של ילד שסובל מתת-תזונה
כחלק מתכנית התזונה המשלימה.
בסתיו 2004 הלכתי לדארפור.
הפעם נשלחתי מטעם כתב-עת,
אך שוב עבדתי בצמידות ל"רופאים ללא גבולות".
הקהילה הבינלאומית עדיין לא מצאה דרך
ליצור את הלחץ הדרוש כדי לעצור את טבח-העם הזה.
בי"ח של "רופאים ללא גבולות" עבור גולים.
אני עובד על מיזם ארוך-טווח שעוסק בפשיעה ובענישה באמריקה.
זו סצנה בניו-אורלינס.
אסיר באלבמה
נענש בכך שנכבל לעמוד, בשמש הצהרים.
חוויה זו העלתה שאלות רבות,
וביניהן שאלות של גזע ושוויון
ולמי בארצנו פתוחות הזדמנויות ואפשרויות.
בחצר האסירים באלבמה.
לא ראיתי אף אחד מהמטוסים שפגעו,
וכשהבטתי מחוץ לחלוני, ראיתי את המגדל הראשון בוער,
וחשבתי שזו ודאי תאונה.
כעבור כמה דקות, כשהבטתי שוב
וראיתי שהמגדל השני בוער, ידעתי שאנו במלחמה.
בלב ההריסות של "גראונד זירו" הבנתי משהו.
צילמתי בעולם המוסלמי מאז 1981--
לא רק במזרח התיכון, אלא גם באפריקה, אסיה ואירופה.
בתקופה בה צילמתי בכל המקומות ההם,
חשבתי שאני מסקר סיפורים נפרדים,
אך ב-11.9 ההיסטוריה כולה התגבשה,
ואני הבנתי שאני מסקר סיפור אחד ויחיד
מזה יותר מ-20 שנה,
ושהפיגוע בניו-יורק הוא הביטוי הנוכחי שלה.
המחוז המסחרי המרכזי של קאבול שבאפגניסטן
בתום מלחמת האזרחים,
קצת לפני שהעיר נפלה לידי הטליבאן.
קורבנות של מוקשים מקבלים עזרה
במרכז השיקום של הצלב האדום בניהול אלברטו קאירו.
ילד שאיבד את רגלו בגלל מוקש שנשאר בשטח.
הייתי עד לסבל עצום בעולם המוסלמי
עקב דיכוי פוליטי, מלחמת אזרחים, פולשים זרים, עוני, רעב.
הבנתי שבסבל שלו,
העולם המוסלמי זעק לעזרה. מדוע לא הקשבנו?
לוחם טליבאן שנורה במהלך קרב
עם כניסת הברית הצפונית לעיר קונדוז.
כשהמלחמה בעירק עמדה בפתח,
הבנתי שחיילי ארה"ב יזכו לסיקור טוב מאד,
ולכן החלטתי לסקר את הפלישה מתוך בגדד.
פצצת מרגמה פגעה בשוק,
והרגה כמה בני משפחה אחת.
יום אחרי שכוחות אמריקאיים נכנסו לבגדד,
פלוגת נחתים החלה ללכוד בוזזי בנקים
וזכתה לתשואות מצד הקהל--
רגע של תקווה בעל תוחלת קצרה.
לראשונה מזה שנים,
השיעים הורשו לעלות לרגל
לקרבלה, כדי לצפות ב"אשורה",
ונדהמתי למראה כמות האנשים העצומה
והקנאות העצומה בה קיימו את פולחנם הדתי.
קבוצת גברים צועדת ברחובות כשהם פוצעים עצמם בסכינים.
היה ברור שהשיעים הם כוח שיש להתחשב בו,
ושכדאי לנו מאד להבינם וללמוד איך להתמודד עימם.
בשנה שעברה הקדשתי מספר חודשים לתיעוד חיילינו הפצועים,
משדה הקרב בעירק, וכל הדרך הביתה.
זהו חובש מוסק שמבצע החייאה
בחייל שנורה בראשו.
הרפואה הצבאית נעשתה כה יעילה
עד שאחוז החיילים ששרדו לאחר שנפצעו
גבוה במלחמה זו יותר מאשר בכל מלחמה אחרת בעברנו.
הנשק שטבע את חותמו במלחמה זו הוא המטען המאולתר,
ופציעת ההיכר שלו היא פגיעת רגליים חמורה.
לאחר שעברו כאב ופגיעה קיצוניים,
הפצועים עוברים מאבק מפרך
גופני ונפשי במהלך השיקום.
הרוח שהם הפגינו היתה בהחלט ראויה לציון.
ניסיתי לדמיין את עצמי במקומם.
ונמלאתי ענווה לנוכח האומץ והנחישות שלהם
לנוכח אובדן כה נורא.
אנשים טובים הוכנסו למצב גרוע שתוצאותיו מפוקפקות.
יום אחד, מישהו בשיקום החל לדבר על גלישת גלים
וכל החבר'ה שמעולם לא גלשו עד אז אמרו, "בואו נלך."
והם יצאו לגלוש.
צלמים מגיעים עד לשוליים הקיצוניים של החוויה האנושית
כדי להראות לכולם מה קורה.
לעתים הם מסכנים את חייהם,
כי הם מאמינים שיש חשיבות לדעותיכם ולהשפעתכם.
הם מכוונים את תמונותיהם אל מיטב האינסטינקטים שלכם,
נדיבות, ההבחנה בין טוב ורע,
היכולת והמוכנות להזדהות עם הזולת,
הסירוב לקבל את מה שלא יעלה על הדעת.
משאלת TED שלי:
יש סיפור חיוני שצריך לספרו,
ואני מבקש מ-TED לעזור לי להשיג גישה אליו
ולעזור לי גם לפתח דרכים חדשניות ומרגשות
להשתמש בצילום החדשותי בעידן הדיגיטלי.
תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]