Tip:
Highlight text to annotate it
X
ערב טוב.
במהלך העשור האחרון
מספר ממשלות מערביות
יצרו חקיקה חדשה,
או חיזקו חקיקה קיימת,
במטרה להוציא ארגוני טרור אל מחוץ לחוק.
וזהו, כידוע לכם,
צעד שמאד הגיוני לנקוט בו
כדי לנסות לבלום את הטרור
המתפשט בעולם.
הבעיה היא שהחוקים אינם מבחינים
בין סיוע מכוון לארגון טרור
ובין סיוע שאיננו מכוון,
כך שכל שירות או פריט
שנופל לידיו של ארגון
שמופיע ברשימת ארגוני הטרור,
האנשים שאחראיים להעברת אותו סיוע
עלולים להיות מואשמים בפלילים.
וזה גורם לדאגה רבה
בקרב ארגוני הסיוע ההומניטרי,
כי הרי רבים מהם מעוניינים לפעול באזורים
שעלולים להיות בשליטת ארגון טרור.
שום ארגון סיוע אינו יכול לומר
ש-100% מהסיוע שלו
יוכל להגיע אל האנשים להם הוא מיועד.
אז הבעיה שאנו רואים,
למשל, באזורים שבשליטת "אל-שאבאב" בסומליה,
היא שחלק מארגוני הסיוע
אפילו לא מנסים לשאת ולתת על גישה.
הנושא הזה מעלה שאלות ובעיות גדולות בהרבה
לגבי התוצאות הלא-מכוונות של הפעילות ההומניטרית
והתגובה לכך מצד ארגוני הסיוע.
כי בעוד שמבחינת ארגוני הסיוע,
השפעות הלוואי של הסיוע,
כגון תרומה לכלכלת המלחמה שם
או מתן לגיטימציה למנהיגים מסוימים באזור אינן מכוונות,
הצדדים המסוכסכים, פשוטו כמשמעו,
הרבו לנצל את הסיוע לאינטרסים שלהם.
ובמובנים רבים, האשמת ארגוני הסיוע
בעזרה לאויבים בסומליה
היא הצד השני של השימוש בסיוע
לזכות באהדת האזרחים באפגניסטן.
בשני המקרים הסיוע נחשב
כנשק במלחמה,
והעם, שזקוק נואשות לסיוע,
הוא שמשלם את המחיר,
כי בסומליה
אנשים רבים לא זוכים לסיוע הומניטרי,
ואילו באפגניסטן
כפרים רבים הותקפו והוענשו
על כך שקיבלו סיוע
שנועד לרכוש את נאמנותם.
ארגוני הסיוע ההומניטרי,
מרצונם ושלא מרצונם,
היו שותפים לדבר עבירה בתהליך זה.
מצד אחד, הם נוטים להתלונן
על הניצול הזה של הסיוע בנסיבות מסוימות,
אך במקרים אחרים הם הופכים לחלק בלתי-נפרד מהבעיה.
אבל היום, כשאנו נתקלים ביותר ויותר מצבים
שבהם הגישה לאנשים באזורים מסוימים
נעשית יותר ויותר קשה, למשל בפקיסטן,
באפגניסטן ובסומליה,
אני טוענת שארגוני הסיוע צריכים להתחיל לחשוב ברצינות
על גישה חדשה, גישה שונה.
אז לדעתי יש שני דברים שעליהם ארגוני הסיוע
צריכים באמת לחשוב כיום.
הראשון הוא שיש...
עלינו להכיר בכך שקיימת סתירה עמוקה
במהותה של הפעילות ההומניטרית.
היא יכולה להאריך מלחמות, ואגב כך
גם את הסבל שעליו היא נועדה להקל.
הדוגמה הברורה ביותר לכך
היא במחווה הבסיסית ביותר
של מוסד הצלב האדום,
של הצלת חייל פצוע משדה הקרב,
והטיפול בו.
כאן אנו רואים את צוות ניתוחי השדה
שפעל בדארפור ב-2008,
מטעם הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום.
אין שום חוק שאומר
שחיילים אלה, שנרפאו,
אינם רשאים לשוב לקרב.
אז כשמצילים את חייהם ומעמידים אותם שוב על רגליהם,
הם יכולים לחזור למלחמה ובכך להאריך אותה.
בעיני הנפשות הפועלות בתחום ההומניטרי,
זהו המחיר אותו עלינו לשלם
על הבאת מעט אנושיות
לחוסר האנושיות של המלחמה.
אנו מאמינים מאד, בלהט רב, שמוטב להסתכן בכך
שחייל פצוע שהחלים ישוב לשדה הקרב,
מאשר לדון את כל הפצועים למות במקום בו נפלו.
ולמרבה המזל, ממשלות המערב הכירו גם הן בכך,
כי החקיקה נגד טרור
פוטרת מדין פלילי את הסיוע הרפואי,
וזה נפלא.
אבל ישנם הרבה היבטים נוספים של פעילות הומניטרית
שאינם פטורים בחקיקה הזאת,
והרבה דרכים נוספות
שבהן סיוע הומניטרי יכול לתרום
להארכתה של מלחמה.
בעיני, הדוגמה הקיצונית ביותר לכך
היתה במחנות הפליטים ברואנדה
שהוקמו על גבול רואנדה ב-1994,
ושבהם האנשים שאחראיים לטבח העם,
צבא רואנדה ומיליציות האינטרהמווה,
השתמשו במחנות הפליטים
כבסיסים שמהם פשטו על רואנדה
בנסיון לשים קץ לטבח העם
שבו החלו באפריל של אותה שנה.
האנשים האלה השתלטו
על מחנות הפליטים
וניצלו את הסיוע ההומניטרי
כדי להשיג שליטה מלאה באוכלוסיה.
האוכלוסיה לא הורשתה לשוב לרואנדה
והם גם השיגו כמויות עצומות של כסף
ממאמצי הסיוע.
אבל, למרבה המזל,
רואנדה היא חריגה.
אינני חושבת שיש עוד ארץ
שאפשר להציג כדוגמה לסיוע שמאריך את המלחמה.
כשחושבים על הצבא
ועל המשאבים הכספיים
שמשטרים בעלי-ברית מעניקים לצדדים העוינים,
כשחושבים על התשלומים
שמגיעים מן הגולה,
כחושבים על ההברחות,
על הסחר בסמים ועל הפירטיות,
לכל אלה יש משקל גדול בהרבה מאשר לסיוע ההומניטרי
בהארכתה של מלחמה.
רואנדה היתה באמת חריגה, אותם מחנות.
אבל זה איננו פוטר
את ארגוני הסיוע ההומניטרי
מהתייחסות רצינית ביותר לצורך
לשאול באמת מי יוצא נשכר
מהסיוע המתקבל,
והאם הסיוע מזיק יותר מאשר מועיל.
אם אנשים מבינים שהסיוע מזיק יותר מאשר מועיל,
כש"רופאים ללא גבולות", לדוגמה,
נלחמו במחנות הפליטים של רואנדה, הרי שחשוב ביותר
להיות מסוגלים לעצור את הסיוע.
ולדעתי, אם ארגוני הסיוע, במקום סתם להעלות מס-שפתיים
לאחדים מהעקרונות ההומניטריים,
באופן יסודי,
אם הם ינהגו טוב יותר לפי אותם עקרונות
ויהיו עקביים יותר לכל אורך הדרך,
נוכל למצוא כמה יתרונות
וזה מביא אותי לנקודה השניה: הנייטרליות היא עקרון
חשוב ביותר של הפעילות ההומניטרית.
מאז ה-11 לספטמבר,
ארגוני סיוע רבים סירבו להיות נייטרליים,
והעדיפו לתעל את הסיוע שלהם
בהתאם לסדר-היום הפוליטי המערבי,
ראינו זאת בפרט בעירק ובאפגניסטן.
ואין זו הפעם הראשונה
שבה ארגוני הסיוע עשו זאת.
לכל אורך המלחמה הקרה,
ארגונים רבים נטו לעזור לפליטים
שעימם היתה להם איזו קירבה פוליטית.
ראינו ארגוני סיוע ימניים
שעזרו ל"קונטראס",
במחנות בניקראגואה, בהונדורס,
ובעבר השני של הארץ, ראינו ארגוני סיוע שמאלניים
שעזרו ל"סנדיניסטאס".
כך שזה בהחלט איננו דבר חדש,
ואחד הלקחים שלמדנו
משנות ה-80 ומאימוץ צד זה או אחר בסכסוך.
היה שלעתים קרובות הלוחמים
שיום אחד אנו מעלים על נס
הופכים למחרת למחרחרי המלחמה,
ולדעתי זה במידה רבה המצב שארגוני הסיוע פוגשים
כיום באפגניסטן,
בנסותם לנתק את עצמם
מנטיה מוגזמת לצד זה או אחר,
וכעת עליהם לדון באפשרות גישה,
עם האופוזיציה החמושה
כדי להגיע אל האנשים
שזקוקים נואשות לסיוע הומניטרי.
אין שום דבר...
אין שום דבר נעלה מבחינה מוסרית
בעמדה נייטרלית.
זהו פשוט כלי
שארגוני הסיוע צריכים להשתמש בו
כדי להשיג גישה אל האנשים
שהכי זקוקים לעזרה.
והפללת הפעילות ההומניטרית,
או הפללת סיוע המזון,
בגלל שחלק ממנו עלול ליפול
לידיהם של האנשים הלא-נכונים,
היא בלתי-מוסרית, אבל גם מאד לא חכמה,
כי אם תסתכלו באתר של ה"גארדיאן",
לאחרונה הועלה שם סרטון
של "אל-קעידה", שנכנסים עכשיו
ומתחילים לרכוש אוהדים
בקרב האוכלוסיה הסומלית באמצעות סיוע.
כך שלדעתי עוד נראה הרבה מהבעיות האלה
שאנו רואים בכל תכנית רכישת-אוהדים בכל מקום,
כאשר לא בהכרח האינטרס
של האוכלוסיות שמקבלות את הסיוע,
הוא שעומד בראש מעייניו
של מי שמעניק את הסיוע.
אז כיום, לדעתי, ארגוני הסיוע
צריכים באמת להחליט:
האם הם סבורים שהסיוע
צריך להיות מנוצל כדי להשפיע על הפגיעים,
או שמא הסיוע צריך להינתן
רק על יסוד האנושיות המשותפת לכולנו.
ארגוני הסיוע אינם יכולים להתלונן
על ניצול הסיוע, מצד אחד,
ומצד שני - לתרום ולאמץ צד.
עליהם לבחור, ואז עליהם לפעול
בהתאם לבחירתם.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]