Tip:
Highlight text to annotate it
X
תודה.
תודה רבה לכם.
מה שאני אוהב באירועים כאלה
הוא שלא מדובר רק באנשים שמתכנסים לשמוע רעיונות.
אלא שכולנו באנו הנה מאותה סיבה.
כל אחד מאיתנו הגיע הנה כי יש לנו משהו במשותף,
יש לנו ערכים ואמונות דומים
וזו הסיבה שבאנו לכאן.
איננו מכירים זה את זה, ובכל זאת
אנו יודעים משהו זה על זה.
וזה חשוב,
כי עצם ההישרדות של המין האנושי
תלויה ביכולת שלנו
להקיף עצמנו באנשים שמאמינים במה שאנו מאמינים.
כשאנו מוקפים באנשים
שמאמינים במה שאנו מאמינים קורה משהו מיוחד במינו:
מופיע האמון. אל תטעו: אמון הוא תחושה,
חוויה אנושית מובהקת.
רק לקיים את כל מה שהבטחתם,
אין משמעו שאנשים יאמינו בכם.
זה רק אומר שאתם מהימנים.
לכולנו יש חברים דפוקים לגמרי, שבכל זאת יש לנו אמון בהם.
האמון נובע מתחושה של ערכים ואמונות משותפים.
והסיבה שהאמון הוא חשוב,
היא שכאשר אנו מוקפים באנשים
שמאמינים כמונו באותם הדברים,
יש לנו יותר בטחון עצמי לקחת סיכונים.
יש לנו יותר בטחון עצמי להתנסות,
מה שמזמין כשלונות, אגב.
יש לנו יותר בטחון עצמי לצאת ולחקור
בידיעה שיש מישהו בתוך הקהילה שלנו,
מישהו שמאמין במה שאנו מאמינים,
מישהו שיש לנו בו אמון ושמאמין בנו, אשר ישגיח עלינו,
יעזור לנו כשניפול,
ישיגיח על רכושנו ועל ילדינו כשלא נהיה.
עצם ההישרדות שלנו תלויה ביכולתנו להקיף את עצמנו
באנשים שמאמינים כמונו באותם הדברים.
אראה לכם דוגמה שמדהימה אותי בכל פעם שאני מדבר עליה.
מהו הנכס הכי חשוב שלנו עלי-אדמות?
ילדינו, נכון?
הנכס הכי חשוב לנו עלי-אדמות הוא ילדינו.
אז בואו נשתעשע בתרחיש מסוים.
נניח שאנו יוצאים לפגישה. זה אומר שאנו זקוקים לשמרטפית.
יש לנו שתי אפשרויות.
אפשרות מס' 1: נערה בת 16,
שגרה באותו הרחוב, באותה הקהילה,
כמעט ללא נסיון, אם בכלל, בשמרטפות.
וישנה בת 32 שזה עתה עברה
לגור בשכונה - איננו יודעים מנין -
אבל יש לה 10 שנות נסיון בשמרטפות.
במי נבחר?
בבת ה-16. חישבו על כך לרגע.
נעדיף להפקיד את ילדינו, הנכס הכי חשוב לנו עלי-אדמות,
בידי מישהי מהקהילה שלנו
ללא נסיון,
מאשר בידי מישהי עם המון נסיון,
שאין לנו מושג מאין היא
או מהן אמונותיה.
אם כך, מדוע אנו נוהגים אחרת בעבודה?
מדוע אנו מתעסקים כל-כך בקורות החיים של מישהו
והיכן הוא עבד ומה הוא עשה בשביל המתחרה שלנו,
ונראה שאף פעם לא חשוב לנו במה הוא מאמין ומנין הוא בא.
איך נוכל להאמין בו? איך יוכל הוא להאמין בנו?
הבעיה עם רוב הארגונים תאמינו או לא,
בין אם הם קהילות או תרבויות,
מהי קהילה? מהי תרבות?
מדובר בקבוצת אנשים עם ערכים ואמונות משותפים, נכון?
מהי אומה? זו קבוצת אנשים
עם ערכים ואמונות משותפים.
והאתגר הכי גדול של כל תרבות
או כל ארגון הוא ההצלחה שלהם.
כשמייסדים ארגון...
כל הארגונים נוסדים על אותו עקרון בסיסי.
יש איזשהו מדד. כסף, לעתים קרובות, אך זה יכול להיות כל דבר אחר.
וישנו הזמן.
וכשארגון נוסד, מה שהוא עושה ומדוע הוא עושה זאת
כרוכים מאד זה בזה.
בד"כ יש מייסד או קבוצת מייסדים קטנה,
שמסוגלים לנסח את חזונם במלים.
והלהט שלהם מדביק אחרים וגורם להם להצטרף אליהם
כדי להשיג משהו גדול מכולם יחד.
הם נונתים אמון בתחושת הבטן שלהם ויוצאים לדרך, וזו חוויה מדהימה.
הבעיה היא, שכאשר הארגון גדל,
כשהארגון מצליח עוד ועוד,
האנשים בו כבר לא יכולים להסתמך על עצמם.
הם נאלצים לשכור מישהו ששוכר מישהו
ששוכר מישהו, ששוכר מישהו...
שצריך לקבל החלטה.
על סמך מה? ומה שהוא עושה מתחיל לגדול.
זה חשבון פשוט. הבעיה היא שהסיבה למה שהם עושים
מתחילה להיות מעורפלת.
וזהו האתגר הגדול ביותר שכל ארגון יעמוד מולו.
זהו הדבר הזה כאן, הדבר שאני מכנה "הפיצול".
תסמינים לפיצול בארגון
הם כשהעומס עולה וההתלהבות פוחתת.
תסמינים לפיצול הם דברים כמו, למשל כשהוותיקים,
האנשים שהיו בארגון מאז היווסדו,
למן ההתחלה, מתחילים לומר דברים כגון:
"זה לא כמו שהיה פעם. זו כבר לא אותה הרגשה."
הם לא מצליחים לנסח זאת במלים, אבל הם יודעים שזה לא אותו דבר.
אפילו אם הארגון מצליח
יותר מאי-פעם בעבר,
זה פשוט לא אותו דבר.
תסמינים אחרים הם כשהארגון
מתחיל יותר להתמקד במה שהמתחרים עושים
ואיכפת לו פחות ממה שהוא עושה.
כשהארגון מתחיל לשאול אנשים מבחוץ:
"מי עלינו להיות? איך עלינו לדבר אליכם?"
בהתחלה הוא לא שואל אף אחד,
הוא מונע בלהט שלו, באנרגיה שלו.
זה מה שקורה בארגונים כמו "אפל".
ב-1985, סטיב ג'ובס עזב את "אפל" והחברה הגיעה למצב כזה
ואז סטיב ג'ובס חזר.
הווארד שולץ עזב את "סטארבקס" והווארד שולץ נאלץ לחזור.
ומייקל דל עזב את "דל" ומייקל דל נאלץ לחזור.
השאלה אם כעת ה"מדוע" שלהם ברור עודנה פתוחה,
אבל הנקודה היא שאותם מייסדים,
אותם בעלי-חזון היו התגלמות הסיבה,
הגורם שסביבו האנשים התלכדו מלכתחילה.
וזה מזכיר להם מדוע הם באו לעבוד.
החשש שלי הוא,
שאחד הארגונים האהובים עלי, ארגון שאני אוהב,
עובר כנראה פיצול.
ארצות הברית של אמריקה. אולי שמעתם עליו.
[צחוק]
חשוב לחקור את אמריקה,
כי כמו הרבה דברים שקורים באמריקה
הכל שם מוגזם.
כך שאנו יכולים ללמוד הרבה עליהם, בתקווה
שנלמד דברים שנוכל ליישם אצלנו.
משהו התחיל לקרות ב-1947, שמגלם את הרעיון הזה שכאן.
הדור של סבי כונה "הדור הגדול מכולם",
ככה קראנו להם, "הדור הגדול מכולם".
כי זה היה דור שיצא למלחמה נגד הרוע העצום הזה
וכולם היו מאוחדים ומגובשים
בתחושה מסוימת של סיבה, מטרה ואמונה משותפת
והאמון היה בשיאו.
אפילו אלה שלא יצאו למלחמה נותרו בעורף וקנו אגרות-מלחמה
וכולם היו כגוף אחד.
היו סיפורים על צעירים שהתאבדו,
שירו בעצמם כי לא גויסו,
כינינו אותם "הדור הגדול מכולם".
מה קיבלתי אני? אני דור האיקס, המשתנה הבלתי-ידוע.
הם זכו בתואר "הדור הגדול מכולם", ואני קיבלתי "איקס".
הורי כונו "בייבי בומרס". מדוע?
כי הוריהם "עשו את זה" כששבו מהמלחמה.
[צחוק]
הם זכו להיקרא "הדור הגדול מכולם".
תחושת המטרה, הייעוד, תחושת ה"מדוע".
אבל אז הם שבו מהמלחמה,
רובם גדלו בתקופת השפל הגדול,
וכעת הם רצו לטעום מעט מהחיים,
הם רצו לקנות דברים
ולדאוג לעצמם מעט יותר.
הם תרמו כל-כך הרבה כל חייהם.
וכך הגיעו שנות ה-50,
ושנות ה-50 הוגדרו בצביון של אחריות.
לעשות מאמץ כדי לתת אותו סוג של נאמנות לחברה שלך
כמו שנתת לארצך או למטרה.
ואנו יודעים איך היו שנות ה-50.
כולם תרמו והקדישו את חייהם לחברה.
הבעיה היא, שככל שהשפע בחיינו גדל,
והעושר של הארץ החל לצמוח,
תחושת המטרה, תחושת הייעוד,
תחושת ההגשמה ואותה תחושה של אמון
ושל אושר לא צמחו במקביל.
וזה רע. זה מבלבל.
אז בשנות ה-60 הגבנו לכך.
וחשבנו: "עניין האחריות הזה לא עובד. בואו ננסה את חוסר-האחריות."
ואז נולדה תנועת ההיפים, נכון?
והסיבה שכל תנועת ההיפים בכלל יכלה להתקיים,
היא כי הארץ היתה עשירה יותר,
ויכולנו להרשות לעצמנו שאנשים ישתמטו וייצאו מהמערכת
וגם הורינו היו עשירים יותר, אמידים יותר,
אז הם יכלו לשלם כדי שנוכל לעשות זאת.
אבל לא השגנו את אותה תחושת הגשמה.
כך שהמטוטלת המשיכה לנוע.
ואז הגיעו שנות ה-70, דור ה"אני".
שהוגדר כ"אני דואג לאושר שלי".
לכל אחד היה גורו, כולם החלו להיעשות מאד אנוכיים.
וגם זה לא עבד.
ובמשך כל הזמן נעשינו יותר ויותר עשירים
ואותן תחושות הגשמה, אושר ואמון לא גדלו באותו קצב.
ואז היו שנות ה-80.
עדיין תחושת ה"אני", אבל כעת העסקים חזרו לאופנה.
ובשנות ה-80 התחלנו לראות משהו שלא נראה עד אז.
בשנות ה-80 התחלנו לראות שחברות משתמשות בבני-אדם כדי לאזן את הספרים.
זה מעולם לא קרה לפני כן.
הן השתמשו בפיטורים כדי שהמספרים יהיו בסדר.
באנשים, כדי שהמספרים יהיו בסדר.
ואז הגיעו שנות ה-90 עם הדוט.קום,
ועם ההתנהגות הכי אנוכית שניתן למצוא.
כולם רצו להתעשר ויהי מה.
ושוב, הפיצול נמשך.
הדבר היחיד שקרה, הדבר היחיד שבאמת צומח
בארגונים ובחברות מבלי לעבור פיצול
הוא שחוסר-האמון גדל.
אנו מאבדים את האמון בזולתנו בתוך הארגונים שלנו,
אנו מאבדים את האמון בהנהלה,
אנו מאבדים את האמון בפוליטיקאים שלנו.
והיום אנו מוצאים את עצמנו כאן, תוהים: מה נעשה עכשיו?
איך נמצא תחושת הגשמה? הטכנולוגיה לא עוזרת.
אנדי גרוב, מייסד "אינטל", אמר,
שהדבר היחיד שהמיקרו-מעבד עשה
היה לגרום לדברים לפעול יותר מהר.
והוא צודק. וזה גורם גם לזה לפעול מהר יותר.
אל תשכחו, הטכנולוגיה היא נהדרת.
לצורך החלפת מידע ורעיונות,
הטכנולוגיה היא ממש נפלאה להאצה של עיסקאות,
היא נהדרת למיקור ולאיתור אנשים,
אבל היא נוראה ואיומה כשמדובר בקשרים בין-אישיים.
אי-אפשר ליצור אמון באינטרנט.
יש משהו שקרוי "נוירוני מראה", שגילו לאחרונה,
שהוא אחד הדברים שתורמים
לאופן שבו אנשים יוצרים קשרים ומזדהים זה עם זה.
זאת ההרגשה שמקבלים,
זהו אותו חלק במוח שנדלק--
עשו צילומים כאלה-- עשו דימות תהודה מגנטית.
נתנו לאנשים תמונה של מישהו מחייך.
ובמוח שלנו, כשאנו רואים מישהו מחייך,
אותו חלק של המוח נדלק כשאנו מחייכים.
זה מה שיוצר הזדהות וזה נחוץ ליצירת אמון.
שוב, בדיוק אותו חיבור אנושי.
זאת הסיבה מדוע ויעוד וידאו
לא יחליף לעולם את מסע העסקים.
אי-אפשר לקבל תחושת-בטן טובה בוועידת וידאו.
אני אוהד גדול של הבלוגוספרה.
הבלוגרים חושבים שהאינטרנט הוא הדבר הכי גדול בעולם.
אז תסבירו לי מדוע בכל שנה 20,000 בלוגרים באים ללאס-וגאס
לכנס ענק.
מדוע הם לא עושים את זה במקוון?
[צחוק]
משום שדבר לא יכול להחליף את המגע האנושי.
זהו ההבדל בין מנהיגות לבין סמכות.
המנהיגות אומרת לנו מדוע בכלל אנחנו כאן.
היא מזכירה לנו מדוע הגענו הנה.
הסמכות אומרת לנו מה לעשות,
או איזה מטרה להשיג.
בשנות ה-60 סטנלי מילגרם ערך ניסוי
שכיום נחשב בעינינו די לא-מוסרי,
אבל התוצאות היו בלתי-רגילות.
הוא הזמין שני אנשים למעבדתו,
אחד מהם גילם את תפקיד המורה, מתנדב,
והשני גילם את תפקיד התלמיד, והיה בעצם מדען
שהציג עצמו כמתנדב.
נאמר ל"מורה" לשבת מאחורי דלפק
והיו לו כפתור וחוגה.
אמרו לו שישאלו את התלמיד כמה שאלות
ואם התלמיד יענה לא-נכון,
או יסרב לענות, על המורה ללחוץ על הכפתור
ולשגר הלם חשמלי.
ואחרי כל הלם עליו לסובב את החוגה דרגה אחת כלפי מעלה.
והמצבים של החוגה היו: "נמוך", "בינוני", "כואב מעט",
"כואב יותר", "כואב מאד", ובסוף זה הגיע לאדום ולתווית של איקס משולש.
ומה שקרה הוא
ששוגר זרם חשמלי רק פעם אחת בכל הניסוי.
וזה היה זרם נמוך ששוגר אל המורה
כדי שיכיר את ההרגשה.
בכל אופן, הניסוי התקדם
והשאלות נשאלו והמורה היה לוחץ על הכפתור
והמדען ששיחק את התלמיד
העמיד פנים שהוא חוטף זרם חשמלי.
בסוף, מה שקרה הוא שכאשר התלמיד יכול היה לראות ולשמוע--
כשהמורה יכול היה לראות ולשמוע את התלמיד הצורח,
הוא היה מפסיק אחרי זמן קצר,
ואומר: "אני לא יכול להמשיך עם זה. אני מכאיב לו."
והיה פורש מהניסוי.
כשהיה יכול לראותו אך לא לשמוע אותו,
היה ממשיך, אך בכל זאת לא הרבה בטרם הפסיק.
והדמות הסמכותית עמדה מעליו
ובכל פעם שהוא אמר: "אבל אני מכאיב לו,"
הדמות הסמכותית אמרה:
"הניסוי חייב להימשך."
והוא היה אומר שוב ושוב ושוב במוחו:
"הניסוי חייב להימשך."
הם אמרו את זה בקול: "הניסוי חייב להימשך."
כמו שבגרמניה הנאצית האנשים אמרו:
"אני רק מציית לפקודות. אני רק מציית לפקודות."
כמו מנטרה, כדי להצדיק את התנהגותם כשהכאיבו למישהו.
וכשהם יכלו לשמוע אבל לא לראות, הם היו ממשיכים הלאה,
אבל בכל זאת לא עד הסוף.
אך כשהם לא יכלו לראות או לשמוע את השפעת החלטתם,
65% מהמורים היו מסוגלים להרוג את האיש.
הסיבה שהניסוי אינו מוסרי היא כי 65% מאותם אנשים באו לעזור,
במחשבה שהם אנשים טובים,
והלכו הביתה בסוף היום בידעם
שהם היו עלולים להרוג מישהו.
אז אני תוהה מהי המנטרה של ימינו?
האם היא: "ערך לבעלי המניות. ערך לבעלי המניות"?
מהי המנטרה בה אנו משתמשים
להצדקת ההחלטות שאנו מקבלים ושנוגעות לאנשים
שאיננו יכולים לראות או לשמוע.
ואיננו מודעים להשפעת ההחלטות שאנו מקבלים.
ואותם אנשים ש"הרגו" את האיש,
אתם יודעים מה הדבר שהכי הדאיג אותם?
"האם יקרה לי משהו?"
"האם יהיו לי בעיות?"
לא היתה שום דאגה לבחור שזה עתה כביכול הרגו.
כעת, חישבו איך אנו עושים עסקים כיום.
אנו בד"כ עושים עסקים על המסך.
פעם, אם רציתם לדעת
מה העובדים שלכם חושבים עליכם,
ירדתם אל רצפת הייצור ושאלתם אותם.
"שירות לקוחות" היה לשוחח בפועל עם האנשים שבאו לחנות שלכם.
היום, שירות לקוחות משמעו לקבל תשובה בדוא"ל תוך 24 שעות.
בחיי שראיתי פרסומת של בנק שאמרה שאפשר לדבר עם אדם אמיתי.
[צחוק]
אני טס בחברת נסיעות וצברתי בה קילומטרים,
ואתם יודעים מה הציעו לי, כשהגעתי לסטטוס הכי גבוה?
הם הציעו לי מס' טלפון של בן-אדם אמיתי.
ממתי אדם אמיתי הוא מותרות?
עצם הישרדותנו תלויה ביכולתנו לקיים יחסי גומלין עם בני-אדם,
וככל שנכנסים לתמונה צמיחה, קנה-מידה וגודל,
לפתע האנושיות שבדברים מתחילה להתנדף.
פעם, "שולחן עבודה" היה משהו אופקי.
היום זהו משהו אנכי.
"תיקיה" היתה פעם תיק לניירות שבו היינו משתמשים.
אלה הם רעיונות משעשעים, דוגמאות מצחיקות
כיצד הטכנולוגיה שינתה חלק מאוצר המלים שלנו.
הבעיה היא שהיא שינתה גם כמה רעיונות אחרים.
חבר איננו מישהו שבודקים את הסטטוס שלו.
הרשת שלכם לא נמצאת ב"לינקד-אין",
השיחות שלכם לא מתרחשות בבלוג
ואינכם יכולים לקיים דיון ב"טוויטר".
אלו הן חוויות אנושיות ואנו זקוקים להן.
ואנחנו צריכים ללמוד זה על ערכיו ואמונותיו של זה,
ופשוט איננו יכולים לעשות זאת דרך האינטרנט.
נוירוני המראה האלה לא נדלקים מול מסרון או הודעה מיידית.
אני מדמיין יום שבו נתחיל ביחסי-גומלין אנושיים יותר,
משהו שמחייב את הדבר הזה: לחיצת-יד. לחיצת-יד.
תארו לעצמכם שאתם עושים עסקים עם מישהו
והוא עומד איתכם באותו מקום
ומסכים עם כל התנאים שהצעתם. מסכים במאה אחוז.
ואתם אומרים: "יופי! בוא נסכם את זה בלחיצת-יד."
והוא אומר: "לא. לא. אני מסכים לכל התנאים שהצבת. פשוט נעשה עסקים."
ואתם אומרים: "בסדר, אז אם אנו מסכימים בוא ונלחץ ידיים." והוא אומר:
"לא. לא. אני מסכים לכל התנאים. בוא פשוט נעשה עסקים."
אם הוא מסרב ללחוץ את ידכם,
אפילו אם מבחינה הגיונית הוא הסכים לכל מה שרציתם,
הרי שאם הוא מסרב ללחוץ את ידכם,
מירב הסיכויים הם שלא תעשו איתו עסקים.
ואם כן, זה יטריד אתכם.
זהו אמון. אמון הוא אנושי.
מדובר ביחסי-גומלין אנושיים, בשיחות אמיתיות.
נחוצות לנו יותר שיחות עם לחיצות-ידיים.
יותר דיונים עם לחיצות-ידיים,
יותר ויכוחים, חברים עם לחיצות-ידיים וגם מנהיגות כזאת.
כי אם לא,
נמשיך לעבור את זה,
ולא נמצא את תחושת ההגשמה, האושר וההשראה שלנו.
הן מחייבות שנימצא בין אנשים שמאמינים באותם דברים כמונו.
תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]
תודה רבה לכם.
תודה.