Tip:
Highlight text to annotate it
X
יש כל מיני דברים
שקורים כל יום
שאולי יגרמו לכם לשאול,
"למה?
למה אנחנו נוהגים בחניה
וחונים בכביש?
למה השיער שלי מתנפח כשלח?
ולמה האצבעות שלי מתקמטות כשהן רטובות?"
לרוב אי אפשר לדעת את התשובות לשאלות האלו.
אבל בד"כ אפשר להתקדם,
וכשזה נוגע לאצבעות המקומטות שלכם,
למדענים יש כמה רעיונות מעניינים.
הסיפור מתחיל עם אבחנה
שנעשתה בשנות ה30 בחדר המיון.
רופאים שמו לב שחולים
עם נזק לעצבים בידיים
לא קיבלו אצבעות מקומטות
כמו רובינו באמבטיה,
שאולי גורם לכם לחשוב,
"למה שקופי אדם ירצו אצבעות מקומטות,
בדיוק כשגשום או לח?"
מה יכולה להיות הסיבה?
מה אם הקמטים האלה פעלו כמו תעלות לגשם?
חשבו על צמיגים של מכוניות.
כשהאדמה יבשה,
עדיף שיהיו צמיגים חלקים,
וזה מה ששמים במכוניות מרוץ.
צמיגים חלקים משמעם יותר גומי
או שטח מגע שנוגע בכביש,
מה שנותן אחיזה טובה יותר.
אבל ביום גשום ובוצי,
זה סיפור שונה,
ופהנכנסים החריצים למשחק.
חריצים מפחיתים את כמות הגומי שנוגעת בכביש,
אבל עוזרים לתעל את המים כשיורד גשם,
ומפחיתים את הסיכון להחלקה.
ובכן, אם האצבעות שלכם הן באמת כמו חריצי גשם,
אתם צריכים להיות מסוגלים לחזות
את הצורה האופטימלית שלהן, נכון?
אז, מה יהיה מבנה הקמטים החזוי?
כלומר, האם הקמטים באמת בצורה הנכונה
כדי להיות חריצי גשם?
תחשבו רגע על נהרות.
כשאנחנו חושבים על רשת נהרות,
אנחנו מדמיינים הרבה נתיבי נהרות קטנים
מתחברים לנתיבי נהר גדולים,
וזה מה שקורה באגני היקוות.
במקרים האלה, המרווחים,
האזורים בין קטעי הנהר,
מנותקים אחד מהשני
ומתפצלים אחד מהשני במעלה הגבעה.
אבל רשת נהרות נראית שונה לגמרי
על צוקים וגבעות.
פה, ערוצי הנהר מנותקים האחד מהשני
ומתפצלים הרחק אחד מהשני במורד הזרם,
לא ממש התנהגות של נהר.
במקרים האלה, אלה השטחים המפרידים
שמחוברים יחד ליצור עץ,
עם הגזע שלו במעלה הצוקים
פה, השטחים המפרידים הם שנראים כמו נהר.
אם האצבעות המקומטות שלנו הן רשתות ניקוז,
שמעוצבות לתעל מים החוצה כשהן אוחזות,
אז אנחנו מצפים למצוא צורות דומות על אצבעותינו
כמו שמוצאים בנהרות.
צריכה להיות רשת דמויית עץ,
או רכסים, עם הגזע בקצה האצבע
והחלק הדולף
יורד מטה, מתרחק מהקצה.
הערוצים עצמם,
דרכם המים מתועלים במהלך האחיזה,
צריכים לא להתחבר זה לזה,
אלא להתרחק זה מזה במורד הגבעה.
אם אצבעות מקומטות הן צמיגי גשם,
אז הן צריכות להראות כמו רשתות הנהרות
בצוקים קמורים.
למעשה, זו בדיוק המורפולוגיה
שאנחנו מוצאים באצבעות מקומטות!
כשאנחנו אוחזים, אז,
האצבעות המקומטות שלנו באמת מתעלות את המים החוצה.
אבל האם זה באמת עוזר לאחיזה?
ניסויים התנהגותיים חדשים הראו שכך הדבר.
במטלה בה הנבדקים היו צריכים להחזיק גולות רטובות
ולהעביר אותן דרך חור והחוצה מהצד השני,
אלה עם האצבעות המקומטות סיימו את המשימה
מהר יותר מאלה עם האצבעות החלקות.
עור אצבעות מקומט לא רק אמור להגביר את האחיזה ברטיבות
אלא עושה את זה.
אז, עור אצבעות מקומט יכול להיות חלק מכריע
של רפרטואר קופי האדם.
אולי ברגע שקופי האדם איבדו את הטפרים שלהם
לטובת ציפורניים,
תעלות ניקוז לגשם נדרשו כדי להתמודד
עם הסביבה העצית המאתגרת במיוחד,
והרטובה לרוב של יערות שדורשים הרבה אחיזה.
על ידי מבט מעמיק בתעלומות בעולם
והנסיון למצוא דברים דומים,
כמו האצבעות הרטובות שלנו ותעלות גשם,
אנחנו יכולים להגיע לרעיונות על מה קורה.
וזו דרך טובה לחשוב על
כל מיני שאלות בחיים.