Tip:
Highlight text to annotate it
X
מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers
היי, אני עומדת לדבר איתכם היום על צחוק,
ואני רק רוצה להתחיל בחשיבה על הפעם הראשונה
שאני יכולה לזכור שהבחנתי בצחוק.
זה כשהייתי ילדה קטנה, הייתי בערך בת שש.
וראיתי את הורי עושים משהו יוצא דופן,
בו הם צחקו.
הם צחקו ממש ממש חזק.
הם שכבו על הרצפה צוחקים.
הם צרחו מצחוק.
לא ידעתי על מה הם צחקו, אבל רציתי להשתתף.
רציתי להיות חלק מזה,
וסוג של ישבתי מסביב לקצה ועשיתי. "הוו הוו!" (צחוק)
עכשיו, במקרה, מה שגרם להם לצחוק
היה שיר שאנשים היו שרים,
שהיה מבוסס על שלטים בשרותים של רכבות
שאמרו לכם מה אתם יכולים לעשות ומה לא
בשרותים של רכבות.
והעניין שאתם חייבים לזכור בנוגע לאנגלים הוא כמובן,
שיש לנו חוש הומור מאוד מתוחכם.
(צחוק)
באותו זמן עם זאת, לא הבנתי כלום מזה.
פשוט היה לי אכפת מהצחוק,
ולמעשה, כמדענית מוח, התחלתי להתעניין בו שוב.
וזה באמת דבר מוזר לעשות.
מה שאני אעשה עכשיו זה פשוט להשמיע כמה דוגמאות
של אנשים אמיתיים צוחקים,
ואני רוצה שתחשבו על הצליל שאנשים עושים וכמה מוזר הוא יכול להיות,
ולמעשה כמה פרימיטיבי הצליל של הצחוק.
זה דומה יותר לחיה מאשר לדיבור.
אז הנה יש לנו קצת צחוק בשבילכם. הראשון הוא די עליז.
(אודיו: צחוק)
עכשיו הבחור הזה, אני צריכה שהוא ינשום.
יש נקודה פה שאני כאילו,
אתה חייב לקחת קצת אויר פה, בחור,
מפני שהוא פשוט נשמע כאילו הוא נושף.
(אודיו: צחוק)
זה לא נערך; זה הוא.
(אודיו: צחוק)(צחוק)
ולבסוף יש לנו -- זו אישה צוחקת.
וצחוק יכול לקחת אותנו לכמה מקומות די מוזרים במונחים של לעשות צלילים.
(אודיו: צחוק)
היא באמת אומרת, "אוי אלוהים, מה זה?" בצרפתית.
כולנו סוג של איתה. אין לי מושג.
עכשיו, כדי להבין את הצחוק, אתם חייבים להביט בחלק של הגוף
שפסיכולוגים וחוקרי מוח לא מבלים הרבה זמן בלהביט בו,
שהוא כלוב הצלעות,
וזה לא נראה ממש מרגש,
אבל למעשה כולכם משתמשים בכלוב הצלעות שלכם כל הזמן.
מה שכולכם עושים כרגע עם כלוב הצלעות שלכם,
ואל תפסיקו לעשות את זה, זה לנשום.
אז אתם משתמשים בשרירים הבין צלעיים, השרירים בין הצלעות שלכם,
כדי להכניס ולהוציא אויר מהריאות שלכם
פשוט על ידי הרחבת וכיווץ כלוב הצלעות שלכם,
ואם הייתי שמה רצועה סביב החזה שלכם
שנקראת חגורת נשימה, ופשוט מביטה בתנועה,
אתם רואים תנועה סיונסואידלית די עדינה, אז זו נשימה.
כולכם עושים את זה, אל תפסיקו.
ברגע שאתם מתחילים לדבר,
אתם מתחילים להשתמש בנשימה שלכם בצורה שונה לגמרי.
אז מה שאני עושה עכשיו זה שאתם רואים משהו הרבה יותר דומה לזה.
בדיבור, אתם מתשמשים בתנועות מאוד מעודנות של כלוב הצלעות
כדי ללחוץ את האויר החוצה --
ולמעשה, אנחנו החיות היחידות שיכולות לעשות את זה.
לכן אנחנו מדברים בכלל.
עכשיו, גם לדיבור וגם לנשימה יש אוייב קטלני,
והאוייב הזה הוא צחוק,
מפני שמה שקורה כשאתם צוחקים
זה שאותם שרירים מתחילים להתכווץ באופן מאוד סדיר,
ואתם מקבלים את הזיג זג המאוד משונן,
וזה פשוט לוחץ את האויר מתוככם.
זו ממש דרך כל כך בסיסית ליצור צליל.
אתם תוכלו לדרוך על מישהו, זה יתן את אותו אפקט.
אתם פשוט דוחפים אויר החוצה,
וכל ההתכווצויות האלו -- הא! נותנות לכם צליל.
וכשההתכווצויות עובדות יחד, אתם יכולים לקבל את העויתות האלה,
ואז אתם מתחילים לקבל את הדברים האלה -- (ציפצופים) -- שקורים.
אני מעולה בזה.(צחוק)
עכשיו, במונחים של המדע של הצחוק, אין הרבה,
אבל מסתבר שכמעט כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים
על צחוק הוא שגוי.
אז זה לא בלתי רגיל, לדוגמה, לשמוע אנשים אומרים
שאנשים הם החיות היחידות שצוחקות.
ניטשה חשב שהאשים הן החיות היחידות שצוחקות.
למעשה, אתם מוצאים צחוק ברחבי ממלכת החי.
זה תואר טוב ואובחן בפרימטים,
אבל אתם רואים את זה גם בעכברושים,
ובכל מקום שמוצאים את זה --
אנשים, פרימטים, עכברושים --
אתם מוצאים את זה מקושר עם דברים כמו דגדוגים.
זה אותו הדבר באנשים.
אתם מוצאים את זה מקושר למשחק, וכל היונקים משחקים.
ובכל מקום שמוצאים את זה, זה מקושר לפעילויות משותפות.
אז רוברט פרובין, שעשה הרבה עבודה בנושא,
הראה שיש סיכוי גדול פי 30 שתצחקו
אם אתם עם מישהו אחר מאשר אם אתם לבד,
והמקום בו אתם מוצאים הכי הרבה צחוק
הוא תקשורת חברתית כמו שיחה.
אז אם אתם שואלים אנשים, "מתי אתם צוחקים?"
הם ידברו על קומדיה והם ידברו על הומור והם ידברו על בדיחות.
אם אתם מביטים במתי הם צוחקים, הם צוחקים כשהם עם חברים.
וכשאנחנו צוחקים עם אנשים, אנחנו כמעט אף פעם לא צוחקים מבדיחות.
אתם צוחקים להראות לאנשים שאתם מבינים אותם,
שאתם מסכימים איתם, שאתם חלק מאותה קבוצה כמוהם.
אתם צוחקים כדי להראות שאתם אוהבים אותם.
אתם אולי אפילו אוהבים אותם.
אתם עושים את כל זה באותו זמן שאתם מדברים איתם,
והצחוק עושה הרבה מהעבודה הרגשית בשבילכם.
משהוא שרוברט פרובין הראה, כמו שאתם יכולים לראות פה,
והסיבה שצחקנו
כששמענו את הצחוקים המצחיקים האלה בהתחלה,
ולמה צחקתי כשמצאתי את הורי צוחקים,
זה שזה אפקט רגשי מדבק.
אתם יכולים להדבק בצחוק ממישהו אחר,
ויש יותר סיכוי שתדבקו בצחוק ממישהו אחר אם אתם מכירים אותם.
אז זה עדיין מושפע מההקשר החברתי.
אתם חייבים לשים הומור בצד אחד
ולחשוב על המשמשעות החברתית של צחוק
מפני ששם נמצאים המקורות שלה.
עכשיו, משהו שמאוד התענייתי בו הוא סוגים שונים של צחוק,
ויש לנו כמה עדויות ניורולוגיות על איך אנשים יוצרים צלילים
שמציעות שאולי יש לנו שני סוגי צחוק.
אז נראה אפשרי שלניורביולוגיה לצחוק חסר ישע, לא רצוני,
כמו ההורים שלי ששוכבים על הרצפה צורחים משיר מטופש,
אולי יש בסיס אחר מהצחוק המנומס
החברתי שאתם נתקלים בו, שהוא לא צחוק נוראי,
אבל זו התנהגות שמישהו עושה כחלק מהתקשורת איתכם,
חלק מהאינטראקציה איתכם; הם בוחרים לעשות את זה,
באבולוציה שלנו, פיתחנו שתי שיטות להשמעת קולות.
השמעת הקולות לא רצונית היא חלק ממערכת ישנה יותר
משיטות השמעת הקולות מבחירה כמו הדיבור בו אני משתמשת עכשיו.
אז אולי נדמיין שלצחוק למעשה יש שני מקורות.
אז חקרתי את זה יותר.
כדי לעשות את זה, היינו צריכים לעשות הקלטות של אנשים צוחקים,
והיינו צריכים לעשות מה שצריך כדי לגרום לאנשים לצחוק,
וגרמנו לאותם אנשים לייצר צחוק יותר חברתי מדומה.
אז דמיינו שחבר שלכם סיפר בדיחה,
ואתם צוחקים בכלל שאתם אוהבים את החבר שלכם,
אבל לא בגלל שהבדיחה משהו.
אז אני אשמיע לכם כמה מאלה.
אני רוצה שתגידו לי אם אתם חושבים שהצחוקים האלה אמיתיים,
או אם אתם חושבים שהם מעושים.
אז האם זה צחוק לא רצוני או צחוק יותר רצוני?
(אודיו: צחוק)
איך זה נשמע לכם?
קהל: מדומה. סופי סקוט: מדומה? מדומה.
מה עם זה?
(אודיו: צחוק)
(צחוק)
אני הכי טובה.
(צחוק)(מחיאות כפיים)
לא באמת.
לא, זה היה צחוק חסר ישע,
ולמעשה, כדי להקליט את זה, כל מה שהם היו צריכים לעשות זה להקליט אותי
צופה באחד מחברותי מאזינה למשהו שידעתי שהיא רוצה לצחוק ממנו,
ופשוט התחלתי לעשות את זה.
מה שאתם מוצאים זה שאנשים טובים בלהבדיל
בין צחוק אמיתי ומעושה.
נראה שהם דברים שונים בשבילנו.
מעניין, שאתם רואים משהו די דומה עם שימפנזים.
שימפנזים צוחקים שונה אם הם מדוגדגים
מאשר כשהם משחקים אחד עם השני,
ואנחנו אולי רואים משהו כזה פה,
צחוק לא רצוני, צחוק מדגדוג, שונה מצחוק חברתי.
הם שונים מאוד אקוסטית.
הצחוקים האמיתיים ארוכים יותר, הם בצליל גבוה יותר.
כשאתם מתחחילים לצחוק חזק,
אתם מתחילים ללחוץ אויר החוצה מהראות שלכם
תחת הרבה יותר לחץ משאי פעם תוכלו לייצר רצונית.
לדוגמה, מעולם לא יכולתי להגביה את קולי כל כך גבוה בשירה.
כמו כן, אתם מתחילים לקבל סוג של התכווצויות וצלילי שריקות מוזרים,
והמשמעות של כולם היא שצחוק אמיתי הוא ממש קל,
או מרגיש ממש קל לזיהוי.
בניגוד, צחוק מעושה, אולי נחשוב שהוא נשמע מעט מזוייף.
למעשה, הוא לא, זה למעשה סימן חברתי חשוב.
אנחנו משתמשים בו הרבה, אנחנו בוחרים לצחוק בהרבה מצבים,
ונראה שזה דבר משל עצמו.
אז, לדוגמה, אתם מוצאים אינפוף בצחוק מעושה,
סוג של צליל "הא הא הא הא הא"
שאתם לעולם לא מקבלים, לא תוכלו ליצור, אם היינו צוחקים לא רצונית.
אז הם נראים באמת שני סוגים שונים לגמרי.
לקחנו את זה לתוך סורק כדי לראות איך המוח מגיב
כשאתם שומעים צחוק.
וכשאתם עושים את זה, זה ניסוי באמת משעמם.
פשוט השמענו לאנשים צחוקים אמתיים ומעושים.
לא אמרנו לכם שזה מחקר על צחוק.
שמנו צלילים אחרים כדי להסיח את דעתם,
וכל מה שהם עשו זה לשכב להקשיב לקולות.
אנחנו לא אומרים להם לעשות משהו.
עם זאת, כשאתם שומעים צחוק אמיתי וכשאתם שומעים צחוק מעושה,
המוח מגיב בצורה שונה לגמרי,
שונה משמעותית.
מה שאתם רואים באזורים בכחול, שנמצאים בקורטקס השמיעתי,
הם האזורים במוח שמגיבים יותר לצחוק האמיתי,
ומה שנראה המקרה,
כשאתם שומעים מישהו צוחק לא רצונית,
אתם שומעים קולות שאתם לעולם לא תשמעו בהקשרים אחרים.
זה מאוד חד משמעי,
ונראה שזה קשור לעיבוד שמיעתי גבוה יותר
של הצלילים החדשים האלו.
ובניגוד, כשאתם שומעים צחוק מעושה,
מה שאתם רואים הם האזורים בורוד,
שצובעים אזורים במוח שמקושרים במנטליזם,
חשיבה על מה שמישהו אחר חושב.
ואני חושבת מה שזה אומר,
אפילו אם אתם סורקים את המוח שלכם, שזה ממש משעמם
ולא מאוד מעניין,
כשאתם שומעים מישהו עושה, "אה הא הא הא הא ,"
אתם מנסים להבין למה הם צוחקים.
צחוק הוא תמיד בעל משמעות.
אתם תמיד מנסים להבין את ההקשר,
אפילו אם, ככל שזה נוגע לכם, בנקודה הזו בזמן,
זה לא בהכרח קשור אליכם,
אתם עדיין רוצים לדעת למה האנשים האלה צוחקים.
עכשיו, היתה לנו הזדמנות להביט באיך אנשים שומעים צחוק אמיתי ומעושה
לרוחב טווח הגילאים.
אז זה ניסוי מקוון שהרצנו עם החברה המלכותית,
ופה אנחנו רק שאלנו אנשים שתי שאלות.
ראשית, הם שמעו כמה צחוקים,
והם היו צריכים להגיד, כמה אמיתיים או מעושים הצחוקים נשמעו?
הצחוקים האמתיים נראים באדום והמעושים נראים בכחול.
מה שאתם רואים זה שיש עליה מהירה.
כשאתם מתבגרים, אתם נעשים טובים יותר בזיהוי צחוק אמיתי.
אז בני שש נמצאים בסיכוי, הם לא יכולים לשמוע את ההבדל.
וכשאתם בוגרים יותר, אתם נעשים טובים יותר,
אבל מעניין לראות, אתם לא מגיעים לשיא הביצועים בסט המידע הזה
עד שאתם בסוף שנות ה 30 ותחילת ה 40.
אתם לא מבינים צחוק במלואו עד שאתם מגיעים לגיל ההתבגרות.
אתם לא מבינים צחוק במלואו עד שהמוח שלכם התבגר
בסוף גיל הנעורים.
אתם לומדים על צחוק במשך כל חיי הבגרות הצעירים שלכם.
אם נפנה את השאלה ועכשיו נגיד לא איך הצחוק נשמע
במונחים של אמיתי או מעושה, אלא נגיד,
כמה הצחוק הזה גורם לכם לרצות לצחוק,
כמה מדבק הצחוק בשבילכם, אנחנו רואים פרופיל שונה.
ופה, ככל שאתם צעירים יותר,
אתם רוצים להצטרף יותר כשאתם שומעים צחוק.
זוכרים אותי צוחקת עם הורי כשלא היה לי מושג מה מתרחש.
אתם באמת יכולים לראות את זה.
עכשיו כולם, צעירים וזקנים,
מוצאים את הצחוק האמיתי יותר מדבק מצחוקים מעושים,
אבל כשאתם מתבגרים, הכל הופך פחות מדבק בשבילכם.
עכשיו, או שכולנו הופכים לבאמת רגזנים כשאנחנו מתבגרים,
או שזה אולי אומר שכשאתם מבינים את הצחוק טוב יותר,
ואתם נעשים טובים יותר בלעשות את זה,
אתם צריכים יותר מרק לשמוע אנשים צוחקים כדי לרצות לצחוק.
אתם צריכים דברים חברתיים שם.
אז יש לנו התנהגות מאוד מעניינת
בה רוב ההנחות שלנו שגויות,
אבל אני מתחילה לראות שלמעשה יש אפילו יותר לצחוק
מהרגש החברתי החשוב שאנחנו צריכים להביט בו,
מפני שמסתבר שאנשים רגישים בצורה יוצאת דופן
במונחים של איך אנחנו משתמשים בצחוק.
יש סט מחקרים ממש יפה שיוצא
מהמעבדה של רוברט לבנסון בקליפורניה,
בו הוא עושה מחקר אורכי עם זוגות.
הוא מביא זוגות נשואים, נשים וגברים, למעבדה,
והוא נותן להם לנהל שיחות לחוצות
בעודו מחבר אותם לפוליגרף כך שהוא יוכל לראות אותם נלחצים.
אז יש לכם שניים שם, והוא יגיד לבעל,
"תספר לי על משהו שאשתך עושה שמרגיז אותך."
ומה שאתם רואים מייד -
רק תריצו את זה בראש שלכם במהירות, אתם והזוג שלכם --
אתם מדמיינים את כולם נלחצים מעט יותר ברגע שזה מתחיל.
אתם יכולים לראות פיזית, אנשים מתחילים להלחץ.
מה שהוא מגלה זה שהזוגות שמתגברים על תחושת הלחץ הזו
עם צחוק, רגשות חיוביים כמו צחוק,
לא רק הופכים מיידית לפחות לחוצים,
הם יכולים לראות אותם פיזית מרגישים טוב יותר,
הם מתמודדים עם המצב הלא נוח הזה טוב יותר יחד,
הם גם הזוגות שמדווחים
רמות גבוהות יותר של סיפוק ביחסים שלהם
והם נשארים יחד זמן רב יותר.
אז למעשה, כשאתם מביטים ביחסים קרובים,
צחוק הוא מדד מאוד יעיל
לאיך אנשים שולטים על הרגשות שלהם ביחד.
אנחנו לא רק מפיצים את זה אחד לשני כדי להראות שאנחנו אוהבים אחד את השני,
אלא גורמים לעצמנו להרגיש טוב יותר יחד.
עכשיו, אני לא חושבת שזה עומד להיות מוגבל ליחסים רומנטיים.
אני חושבת שזה כנראה יהיה תכונה
של יחסים רגשיים קרובים כמו שיש לכם עם חברים,
מה שמסביר את הקליפ הבא,
שהוא סרטון יוטיוב של בחור צעיר בגרמניה המזרחית לשעבר
על עשיית סרטון לקידום להקת הרוק הכבד שלהם,
והוא מאוד מאצ'ו, והאוירה מאוד רצינית,
ואני רוצה שתשימו לב למה שקורה במונחים של צחוק
כשהדברים משתבשים
וכמה מהר זה קורה, ואיך זה משנה את מצב הרוח.
קר לו, הוא עומד להרטב, הוא לובש בגד ים,
יש לו מגבת.
קרח.
מה יכול להתרחש?
סרטון מתחיל.
מצב רוח רציני.
והחברים שלו כבר צוחקים. הם כבר צוחקים חזק.
הוא עדיין לא צוחק.
(צחוק)
הוא מתחיל עכשיו.
ועכשיו כולם מתפקעים.
(צחוק)
הם על הרצפה.
(צחוק)
העניין שאני ממש אוהבת בזה הוא שזה הכל רציני מאוד
עד שהוא קופץ על הקרח, וברגע שהוא לא עובר דרך הקרח,
אבל גם אין דם ועצמות בכל מקום,
החברים שלו מתחילים לצחוק.
ודמינו אם זה היה עובד לו כשהוא עומד שם,
"לא באמת היינריך, אני חושב שזה שבור,"
לא היינו נהנים לצפות בזה. זה היה מלחיץ.
או אם הוא היה רץ מסביב עם עצם שבורה וצוחק,
והחברים שלו היו אומרים, "היינריך, אני חושב שאנחנו צריכים ללכת לבית החולים עכשיו,"
זה גם לא היה מצחיק.
העובדה שהצחוק עובד,
הוא לוקח אותו ממצב כואב, קשה ומשפיל,
למצב מצחיק, למה שאנחנו נהנים ממנו פה למעשה,
ואני חושבת שזה שימוש מאוד מעניין,
וזה למעשה מתרחש כל הזמן.
לדוגמה, אני יכולה לזכור משהו כמו זה קורה
בהלוויה של אבי.
לא קפצנו מסביב על הקרח בתחתונים.
אנחנו לא קנדים.
(צחוק) (מחיאות כפיים)
הארועים האלה תמיד קשים, היה לי קרוב משפחה שהיה קצת קשה,
אימי לא היתה במקום טוב,
ואני זוכרת שמצאתי את עצמי ממש לפני שהכל התחיל
וסיפרתי את הסיפור על משהו שקרה בסיטקום של שנות ה 70,
ורק חשבתי באותו הזמן, אני לא יודעת למה אני עושה את זה,
ומה שהבנתי שעשיתי
היה שהגעתי למשהוא ממקום כלשהו
שיכולתי להשתמש בו לגרום לה לצחוק יחד איתי.
זו היתה תגובה מאוד בסיסית למצוא סיבה כשלהיא שנוכל לעשות את זה.
אנחנו יכולים לצחוק יחד. אנחנו נעבור את זה.
אנחנו נהיה בסדר.
ולמעשה, כולנו עושים את זה כל הזמן.
אתם עושים את זה כל כך תכופות, שאתם אפילו לא שמים לב.
כולם לא מערכים מספיק כמה פעמים הם צוחקים,
ואתם עושים משהו, כשאתם צוחקים עם אנשים,
זה למעשה נותן לכם גישה למערכת אבולוציונית מאוד עתיקה
שיונקים פיתחו כדי ליצור ולשמר קשרים חברתיים,
וכמובן לשלוט על רגשות, לגרום לעצמנו להרגיש טוב יותר.
זה לא משהו ספציפי לאנשים -- זו באמת התנהגות עתיקה
שבאמת עוזרת לנו לשלוט באיך אנחנו מרגישים וגורמת לנו להרגיש טוב יותר.
במילים אחרות, כשזה נוגע לצחוק,
אתם ואני, בייבי, לא שונים מכל יונק. (צחוק)
תודה לכם.
תודה לכם. (מחיאות כפיים)